אמ"ן במלחמת ההתשה - על התרעה, קונספציה ויחסינו עם האמריקאים - מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית

האלוף אהרון יריב

למסמך המלא בפורמט PDF

מאת תא”ל (מיל.) עמוס גלבוע

תקציר

רשימה זאת אינה עוסקת במכלול פעילותו של אמ”ן במלחמת ההתשה. תקצר היריעה מלעשות כך… היא עוסקת בשלושה סיפורים שבמרכזם עומד ראש אמ”ן, האלוף אהרון יריב, אהר’לה. הסיפור הראשון עוסק בנושא ההתרעה; עניינו של הסיפור השני הוא הקונספציה של אמ”ן לגבי המעורבות הצבאית הסובייטית במצרים; הסיפור השלישי עוסק בהזזת הטילים המצרית מיד עם הפסקת האש, ובמרכזו אישיות נוספת: תא”ל אלי זעירא, נספח צה”ל בארה”ב באותה עת.

מעמדו ושיעור קומתו של אהר’לה

במהלך מלחמת ההתשה אהר’לה הוא כמעט חמש שנים בתפקיד; האלוף הוותיק ביותר במטכ”ל, כמעט בן 50; הוא נחשב ל”זקן השבט” שכולם מטים אוזן לשמוע לא רק מה יגיד, אלא גם מה הוא ימליץ לעשות. בר הפלוגתא הגדול שלו הוא האלוף אריאל שרון, החולק מפעם לפעם על הערכותיו והמלצותיו של אהר’לה לגבי השאלה “מה עושים”- אך תמיד מלא הערכה וכבוד אליו. אהר’לה הוא החבר הכי קרוב לרמטכ”ל, חיים ברלב, הוא איש סודו. דלתו של הרמטכ”ל פתוחה בפניו, והמפגשים ביניהם ב “ארבע עיניים” הם מעשה של יום יום. לא רק זאת, הם שכנים ומבלים יחדיו. יותר מזה- היחסים בין הרמטכ”ל לשר הביטחון, משה דיין, הם מלאי מתח וניגודים. אהר’לה הוא המתווך והמפשר ביניהם, יוצא ובא בלשכת שר הביטחון. הוא דיפלומט בניסיונו, ודיפלומט באופיו, ביכולותיו ובשליטתו בשפות.
לא פלא שכל אלו הפכו אותו להיות חביבה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, עבורה הוא היה בבחינת “האורים והתומים”, ישר, הגון, נאמן. בזמנה ראש אמ”ן, אהר’לה, הוא למעשה חבר בצוות המדיני ביטחוני העליון המצומצם במדינת ישראל המקבל החלטות בתום בתחום המדיני והביטחוני.. זהו איפוא ראש אמ”ן ייחודי, שונה לגמרי מראשי אמ”ן שבאו אחריו.
ועוד נקודה חשובה: אהר’לה מקיים דיאלוג חשאי קבוע , באמצעות חילופי מכתבים בצינור תקשורתי מיוחד, עם יצחק רבין, שגריר ישראל בארה”ב. זהו דיאלוג מפרה לתועלת השניים: עבור ראש אמ”ן זהו צינור ידע איסופי מהמעלה הראשונה – לדעת על האמריקאים ולהיות מעורה לפרטי פרטים בכל המגעים המדיניים איתם – מעבר לדיווחים הפורמאליים בצינורות משרד החוץ.
אהר’לה כמובן לא לבד. הוא עומד בראש מערכת גדולה ומנצח באומנות על תזמורת מעולה, שבלעדיה אין מודיעין. הוא מפעילה במלחמה ארוכת שנים, בכל החזיתות, לא מלחמה רק של “ששה ימים”. זאת התזמורת של מערך האיסוף על כל הסוכנויות שלו והיחידות המיוחדות שלו, מערך המחקר, מערך המודיעין הקרבי, מערך ההסברה הצה”לית (דובר צה”ל הוא חלק מאגף המודיעין ), הצנזורה, המיפוי, ביטחון שדה, ומודיעין זרועות אוויר וים המהווים חלק מכלל המערכת המודיעינית הצבאית. כולם, כולם עמלו ותרמו למודיעין שהופק במלחמת ההתשה.

סיפור ראשון על התרעה

סיפורנו מתחיל ב-30 במאי 1970. 15 חיילים נהרגו במארב שהניחו המצרים לשיירה של צה”ל בצפון תעלת סואץ. המארב הקטלני ייסר את אהר’לה. הכאב היה עמוק והשאלה המטרידה בלי הרף הייתה: האם יכולנו להתריע? “התרעה ומטרות בכל החזיתות. זהו הציווי העליון לאמ”ן”- כך סיכם אהר’לה בתמציתיות את אתגרי העל של המודיעין בתקופת מלחמת ההתשה. ההתרעה הייתה הראשונה בחשיבותה, כי יעודה הוא להציל חיים. זאת התרעה מפני מלחמה כוללת או חלקית, ירי ארטילרי, מארב, תקיפת מוצב, ושלל פעולות פח”ע. זהו הבסיס לזינוק האדיר ביכולותיה של יחידה 8200 בתקופה זאת של מלחמת ההתשה ולאחריה: בתקציב, בציוד חדש וחדיש, בכוח אדם, באיכויות של כוח אדם, בבסיסים חדשים. ומפקד חדש בא ליחידה- אל”מ שלמה ענבר, קצין קשר ראשי לשעבר. הוא היה הבחירה האישית של אהר’לה, והביא עמו רוח חדשה ומהפכנית ליחידה. אבל, דווקא שם, על גדות התעלה, אמ”ן לא עמד בציווי העליון שגזר על עצמו.
אהר’לה קרא למשרדו את שלמה ענבר.

“מה עושים על מנת להציל חיילים?”, שואלו אהר’לה. “אין מה לעשות”, משיבו שלמה, “המצרים לא מדברים באלחוט.”

” לא אכפת לי, אני רוצה שאלחוטנים שלך ייסעו יחד עם החיילים ברכבים שלהם ויאזינו”, מגיב אהר’לה.

“זה לא יועיל כלום, כי המצרים לא מדברים”, חוזר ומשיב לו שלמה. אהר’לה מביט היישר לעיניו של שלמה ופולט: “מסל”ת!”

“מה זה”? שאל ענבר שלראשונה בחייו שמע את המילה המשונה הזאת.

“אלו ראשי תיבות של ‘משימת סרק ללא תכלית’. אסור לנו להרים ידיים! הלוחמים בשיירה צריכים לראות בעיניים שלהם שהמודיעין עוזר להם; זה יקנה להם ביטחון, זה יראה להם שהם לא לבד. שלמה, בימים אלו אסור לנו לשבת ולא לעשות כלום. מוכרחים לעשות משהו.”

דממה נפלה בחדר, שלמה עיכל את דברי אהר’לה ואמר: “אז נצטרך עוד כוח אדם, מהיכן ניקח?”

“תשבו תראו כמה אתם צריכים ותעלו אלי את הדרישה.”, הגיב אהר’לה מיד. כעבור כמה ימים הגיעה הדרישה ללשכת ראש אמ”ן לתוספת שיא מידית של 94 גברים לשנת 1970, לצורך תגבור חוליות האזנה בחזית התעלה. הדרישה אושרה ע”י אגף כוח אדם!

סיפור שני, על הקונספציה של אמ”ן

לגבי המעורבות הצבאית הרוסית במצרים

השאלה האם הרוסים יתערבו צבאית באורח ישיר במצרים עלתה לראשונה ביולי 1969 כאשר חיל האוויר התחיל לתקוף בחזית התעלה. היא עלתה בצורה חריפה לקראת ההחלטה (22 דצמבר 1969 ) על תקיפות העומק של חיל האוויר. ההערכה של אמ”ן שללה התערבות רוסית צבאית ישירה, אך הצביעה על האתגר הקשה המוצב בפני הרוסים. מסקנתה הייתה: ברית-המועצות תסייע למצרים בחימוש חדיש של נ”מ. בסוף דצמבר ערך סאדאת, סגנו של נאצר, ביקור במוסקבה עם קצינים מצריים בכירים. מה היה בשיחות? לא הייתה תשובה לכך, אך תשומת לבו של אהר’לה הופנתה לכך שחלה החרפה בתעמולה הרוסית. הוא דאג.
במהלך חודש ינואר 1970, כאשר התחילו תקיפות העומק של חיל האוויר בהצלחה, אהר’לה התחיל לקיים שורת דיונים אצלו סביב השאלה: “מה יעשה איוואן?”. התמונה שהצטיירה היא זאת: מצד אחד, תעמולה רוסית חריפה נגד ישראל; דיווחים על טיסות רבות מברית-המועצות למצרים. מצד שני הוצב הטיעון כי מדובר בדיסאינפורמציה רוסית המיועדת להפחיד את ישראל .

הרוסים יסייעו אך לא יתערבו?

ב-29 ינואר מגיע דיווח אמריקאי ולפיו נאצר ערך ביקור חשאי במוסקבה עם הצמרת הצבאית המצרית. מרגע זה הצי”ח (ציון ידיעיות חיוניות) העליון של אמ”ן אופיין כלהלן: האם היה ביקור ומה סוכם בו. מתחיל לזרום מידע המאשר שהיה ביקור, וידיעה טובה אחת מצביעה על כך שהוחלט במוסקבה לשלוח טייסים רוסים למצרים. בו בזמן, האמריקאים וכל שרותי המודיעין של מערב אירופה, שוללים בתוקף התערבות רוסית ישירה: זאת כי ברה”מ לא שלחה מעולם כוחות צבא מחוץ לגבולות הגוש המזרחי, למעט קובה; כל מעורבות צבאית ישירה עלולה להביא לעימות עם ארה”ב, והרוסים יודעים זאת; הסיכון עבורם הוא גבוה. אמ”ן מקבל הערכה זאת וגורס שבעיקרו של דבר מדובר בלוחמה פסיכולוגית של הרוסים. לכל היותר הם ישלחו אמצעים נוספים למצרים בתחום ההגנה האווירית.
ואז, בסוף ינואר משגר אלכסיי קוסיגין, ראש ממשלת ברית-המועצות, שידר לניקסון, נשיא ארה”ב. ניתוח השדר ע”י מחלקת המחקר של אמ”ן היה שאין בו איום של מעורבות רוסית ישירה במצרים. מתחילת פברואר זרמו ידיעות , רובן ממקורות מזרח אירופאים, לפיהן ברית-המועצות תבנה במצרים מערך הגנה אווירית כמו בצפון וויטנאם; שרכבת אווירית הנושאת נ”מ עושה דרכה למצרים. ומנגד, זרמו ידיעות השוללות התערבות צבאית סובייטית ישירה, אך שיהיה רק סיוע בנשק חדיש.
ב-5 לפברואר זוהו בצילומי אוויר חפירות גדולות בצורת האות T , במרחקים של כשלושים ק”מ מהתעלה; צילומים נוספים מזהים חפירות דומות ליד קהיר. ההערכה של חיל האוויר קובעת כי החפירות הללו, המבוטנות, מיועדות למרכזי ניהול אש של טילי קרקע-אוויר מסוג אס.אי-3 . אלו טילים חדישים שטרם סופקו למצרים. על מה זה מעיד? האם אנשי צבא סובייטי יפעילו את הטילים הללו? האמריקאים סבורים שהרוסים יספקו למצרים טילים כאלו, ובכל מקרה, הפנטגון הכין אז עבודה גדולה הבוחנת את כל האפשרויות של מעורבות רוסית.
וכך ב-16 פברואר הוציא אמ”ן מסמך גדול, שאהר’לה בדק אותו מילה במילה ותיקן ומחק והוסיף, ודיין קרא אותו בהקפדה יתרה. הקונספציה שהוצגה במסמך הייתה כדלקמן: הרוסים לא יתערבו באופן ישיר, אך יסייעו לנאצר באמצעי לחימה משופרים ובלחץ מדיני.
קונספציה זו חלחלה והונחלה לצמרת הצבאית והמדינית. באמ”ן מחקר היא הפכה למוצקה. אהר’לה נשאר ספקן והנחה לחפש כל הזמן עדויות שהרוסים באים להתערב באופן ישיר. בתחילת מרץ הגיעה לארץ משלחת של מודיעין הפנטגון (“שלד”). המסר שהיא העבירה היה זה: הסבירות למעורבות צבאית רוסית ישירה היא נמוכה. זאת תמצית עבודת המחקר הגדולה שנעשה אצלם.

הסיפור מתחיל…

יום ששי, ה- 13 במרץ 1970 . אהר’לה מוזמן לנהלל להרצות “על המצב”. זהו ביתו השני, כאן נולדה אשתו נחמה למשפחת יפה המפורסמת. הוא יצא לדרך עם נחמה ובנו אסף בשעות הצהרים המאוחרות. בדרך לנהלל, שעה שהוא נוהג, המחשבות על “איוואן” לא הרפו ממנו. הוא לא היה רגוע. מצד אחד, הדברים ששמע מהמשלחת האמריקאית הרגיעו אותו, אך בו בזמן הוא כל הזמן העלה מול עיניו את הידיעה שהכניס לו ראש הלשכה לפני מספר ימים. ידיעה ממקור טוב ואמין: יש אפשרות שהרוסים יפעילו מטריה אווירית מעל קהיר.
אך הגיע לנהלל, בעודו טועם מהלביבות האהובות עליו, הטלפון מצלצל. על הקו היה אריה שלו, ראש מחלקת המחקר של אמ”ן: “הגיעה ידיעה חשובה מאוד בקשר לרוסים. גמרנו ‘לשבת’ ‘עליה. אתה רוצה שנשלח אליך את הידיעה עם רץ?” אהר’לה הרהר. עוד שלוש שעות יש לו הרצאה. הוא חייב לתת אותה. סוף סוף מדובר בנהלל ובהתחייבות אישית שלו. הוא יסיים את ההרצאה ויחזור הביתה לרמת השרון. הלכה המנוחה שהוא כל כך קיווה לה בסוף השבוע בנהלל. נחמה ואסף יושארו ונהגו יבוא לאסוף אותם. “לא,לא צריך. אני אהיה בבית בסביבות 2200 והרץ יבוא אלי”.

טייסים רוסיים לתעלה

חזר הביתה, כולו סקרנות והתרגשות. הרץ עם הידיעה כבר חיכה לו. הוא לקח את המעטפה, הוציא את הידיעה, התיישב והתחיל לקרוא. פעם, פעמיים, שלוש פעמים. וזהו נוסח הידיעה:

“מקור…..

תז”ק (תאריך זמן קליטה ) 7 פברואר 1970

תז”ח (תאריך זמן חיבור הידיעה ע”י יחידה 8200 ): 13 מרץ 1970

הנדון: אספקת הציוד הטכני למטוסים

מאת: הנספח לענייני תעשיה

אל :המודיעין הצבאי

להלן מאת ליוא (אלוף ) חוסני

אל: שר המלחמה

נאמר לנו שראש מטה כוחות האוויר של ברה”מ הגיע לידי הסכם אתכם שקע”מ ( מצרים,ע.ג ) תספק את כל הציוד הטכני לשלוש טייסות מטוסי הקרב. נא להודיעני מה האמת בדבר”

לבו של אהר’לה הלם בחוזקה: המברק נשלח לפני למעלה מחודש, כלומר, זמן קצר לאחר ביקורו החשאי של נאצר במוסקבה, וליוא חוסני הוא חוסני מובארכ, מפקד חיל האוויר המצרי, ששהה אז במוסקבה. בעודו מהרהר וכולו התרגשות טלפן לאריה שלו. “היה לנו ויכוח קשה עם מודיעין חיל האוויר על המשמעות של הידיעה”, מדווח לו אריה. אנחנו טענו שכנראה מדובר במטוסים עבור חיל האוויר המצרי, אבל יוסי שריג, שהחליף את שייקה ברקת, ראש מודיעין אוויר, הנמצא בחו”ל, טען בעקשנות כי לפי מה שאנשי המדור המחקרי המצרי שלהם חושבים מדובר בשלוש טייסות רוסיות, כלומר עם טייסים רוסים”
“יש לך את הטלפון בבית של יוסי שריג?” שואל אהר’לה… קבלו וזימן את יוסי אליו לביתו. שעת לילה מאוחרת. אהר’לה מראה לו את הידיעה. “תסביר לי אתה במילים שלך את הידיעה” אומר לו אהר’לה, מכבדו בעוגיות ומרתיח מים. יוסי מסביר. אהר’לה מאזין ברוב קשב. יוסי, סא”ל, הוא נטע זר במודיעין אוויר. הוא טייס, מטובי טייסי הצילום של חיל אוויר, שזה מקרוב הוצב במודיעין אוויר. דווקא משום כך אהר’לה מעריך את דעתו. הוא בחזקת הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, משוחרר מדעות קדומות, מהתחייבויות לאמירות קודמות. “גם פישי וגם יהודה (פורת ) משוכנעים שמדובר בשלוש טייסות רוסיות”. אהר’לה הנהן בראשו. הוא הכיר היטב את השניים, החוקרים הטובים ביותר של מודיעין אוויר. “הויכוח אצלנו”, המשיך יוסי, “היה באילו שדות תעופה הן תהיינה, ומי יהיה אחראי לספק להן את כל ציוד הקרקע הטכני”.
“אתה יודע מה יגידו משה דיין וגולדה כשישמעו ממני על זה, איזו מהומה זה יגרום”, אומר אהר’לה ומוזג ליוסי כוס תה. יוסי שותק, מה יגיד? ואז אהר’לה מוסיף: “אתם במודיעין אוויר יחד עם מחקר אמ”ן עומדים להוציא על כל זה לקט, מחר בבוקר, יום שבת. אתם תכתבו שם את דעתכם והמחקר יכתוב את דעתו”.
הלקט יצא ביום שבת, 14 מרץ, הוצגו בו שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה (של מחקר אמ”ן) לפיה מדובר ברכש מצרי של מטוסים, בסדר גודל של שלוש טייסות קרב הצריכות להגיע למצרים. האפשרות השנייה (של מודיעין אוויר) ולפיה מדובר בהעברתן למצרים של שלוש טייסות קרב רוסיות, עם או בלי טייסים רוסיים. אם מדובר בטייסות עם טייסים הרי הכוונה הייתה שהן תשתלבנה בהגנה על קהיר.הלקט הסתיים כך: “לפי שעה אין בידינו כל עדות שברית המועצות עשויה ליטול על עצמה את האחריות הישירה להגנת קהיר“. הייתה זאת סיומת שמחקר אמ”ן עמד עליה, ואהר’לה אישר אותה ואת כל הלקט.הקונספציה שלא תהיה מעורבות צבאית רוסית ישירה במצרים עדיין לא סולקה. בלקט נעשה ניסיון נואש להשאירה בחיים ולהגיד למקבלי ההחלטות בדרג העליון: חכו, עוד אין לנו עדות!

הרוסים באים, הרוסים באים…

אך העדות הגיעה, וכבר באותה שבת! אהר’לה, אחרי אישור הלקט, נשאר בלשכתו, קרא ידיעות. לקראת ערב, הרל”ש עוז מכניס לו ידיעה טכנית ארוכה מיחידה 8200. היא “בהולה”. השורה התחתונה: אותר באלינט^{^[1]},ליד אלכסנדריה, אחד מהמכ”מים של סוללת טילי קרקע – אוויר ס.א.3 . שלמה ענבר, בשיחת טלפון, מסביר לאהר’לה את כל העניין הטכני המסובך, ומסיים: “זה ודאי ומיותר להגיד לך שהידע שלנו על הטיל הזה הוא מועט”. אהר’לה מעדכן את בר לב ודיין. הכל עדיין ראשוני, מחייב עוד אימות, אך הכתובת מופיעה על הקיר: “הרוסים באים”. ביום ראשון, 15 במרץ 1970, האימות הגיע. תחילה פרץ של ידיעות, ובהן של שרותי המודיעין המערב אירופאיים, על כך שלמצרים כבר הגיעו בפברואר כעשר סוללות רוסיות של טילי ס.א.3.
לקראת ערב נכנסים לחדרו של אהר’לה אנשי מודיעין חיל האוויר, ובראשם מפקדם אל”מ שייקה ברקת. הם מראים לו תצלום של קרון שצולם בנמל אלכסנדריה לפני יומיים ע”י המוסד, ופורסים בפניו הגדלה ענקית. אנשי המדור הטכני במחלקת מודיעין אוויר מסבירים שלפי דעתם זהו קרון המיועד עבור מכ”מ ההנחיה של סוללת ס.א.3. אהר’לה נד בראשו ושייקה ברקת מביט בו ואומר: “אני כל הזמן אומר למחקר שלכם, לאריה שלו ולראשי הענפים, שיבואו למצרים טילי ס.א.3 עם רוסים, והם כל הזמן מברברים לי בהסברים מלומדים למה הם לא יבואו. צחקו עלי שאני לא מבין באסטרטגיה של מעצמות”. אהר’לה לא ענה לו.

גם שעת משבר היא הזדמנות

בלילה הוא התקשה להירדם. התחושה שלו הייתה איומה. כישלון… טעות איומה… איך זה קרה? היכן הזהירות והספקנות שהטיף בזכותן כל השנים? לפתע חש אי ביטחון, כמעט חוסר אונים מול שפעת האתגרים העומדים בפניו: להפנים את העובדה ש”הרוסים באים”; להתאים את עצמו ואת אמ”ן למצב החדש הזה, למצב של תפנית מהותית במלחמת ההתשה; להנחיל זאת לצמרת הצבאית והמדינית; לשכנע את הממשל האמריקאי שמדובר בתפנית מהותית המעמידה את ישראל וארה”ב בפני איום ממשי; בו בזמן לא לפחד ולא “לעשות במכנסיים”; להכין את חיל המודיעין כהלכה לאתגר הגדול ביותר שהוצב מולו אי פעם. מרגע זה, המודיעין הישראלי, שהוא דאג לטפחו ולחזקו, יתייצב ישירות מול הרוסים, מול הטכנולוגיה של מעצמת-על, המופעלת ישירות בידי אנשיה, לא בידי בעלי בריתה הערבים.
עם שחר, ה- 17 במרץ, נצנצה בו המחשבה: אולי שעה קשה זאת עשויה להפוך בסופו של דבר לשעתנו היפה ואני אהיה ראש שירות המודיעין המערבי היחיד הנמצא בקדמת החזית המערבית נגד הגוש המזרחי. בסופו של דבר המעורבות הצבאית הרוסים כללה 23 סוללות ס.א-3, 5 טייסות מיג 21 משופר (60 מטוסים ), וכ-15000 איש.

סיפור שלישי: ההישג הגדול מול האמריקאים בנושא הזזת הטילים לחזית התעלה

האם המצרים הפרו את הפסקת האש?

הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, ביוזמת ארה”ב, נכנס לתוקפו ביום ששי, ה-7 באוגוסט 1970 שעה 23:59 . הסעיף המרכזי בו היה הסעיף (שלמעשה נוסח ע”י יריב ומרדכי גזית, מנכ”ל משרד רוה”מ דאז) שקבע כי למרחב של חמישים ק”מ ממערב לתעלה וממזרח לה לא יוכנסו טילים (והוגדר מה הם), לא יוצבו טילים, לא תיחפרנה עמדות לטילים, לא תשופצנה עמדות קיימות. הוא נקרא סעיף “ההקפאה” (STANDSTIL ). סעיף אחר בהסכם קבע שעל מנת לאמת את השמירה על הפסקת האש כל אחד משני הצדדים יוכל להסתמך על האמצעים שלו, כולל מטוסי סיור שיוכלו לטוס ללא הפרעה עד מרחק של 10 ק”מ מקו הפסקת האש (התעלה). בסיכום בין ישראל לארה”ב נקבע כי האמריקאים יצלמו את הצד המצרי (בנוסף לצילומים של ישראל עצמה) ע”י מטוסי יו-2 (מטוסי ביון המצלמים מגובה רב ביותר).
הצילום האחרון של חיל האוויר בוצע בשש אחר הצהרים, ב- 7 באוגוסט, כשמונה שעות לפני הפסקת האש. על פי הצילום, ממרחק של כחמישים ק”מ מהתעלה, היה ריכוז של 16 סוללות טק”א (מהן ארבע סוללות ס.א.3 והשאר ס.א.2 ). קצת מזרחה מקו שלושים ק”מ ממערב לתעלה היו שתי סוללות ס.א.3, הרבה סוללות דמה והרבה חפירות לסוללות.
גולדה מאיר עמדה להודיע לעם ישראל במוצאי שבת, ה- 8 אוגוסט על הפסקת אש משני צדי תעלת סואץ. והנה, בשעה 1700,ב- 8 אוגוסט, מדווחים לאהר’לה כי על פי אלינט, שתי סוללות ס.א.2 נעות לכיוון התעלה. וכך, שלוש שעות מאוחר יותר גולדה מבשרת על הפסקת האש, המצרים כבר מפרים אותה ומקדמים טילים לעבר התעלה. עד ה- 12 באוגוסט מתברר מקומינט, אלינט וצילומי אוויר כי לפחות תריסר סוללות טק”א קודמו למרחק של פחות מ-30 ק”מ מהתעלה. לדרג המדיני-ביטחוני העליון ברור שקורה משהו חמור ביותר מבחינה אסטרטגית, ויהיה צורך להציג לאמריקאים במלוא החומרה את המצב ולדרוש להחזיר הטילים למקומם, או לפחות להפיק מכך תועלת מדינית והספקת חימוש. האמריקאים מצידם התחילו בצילומי אוויר של חזית התעלה ממטוס יו-2. איש לא העלה על דעתו שיתעורר בכלל ויכוח עם האמריקאים ותתעורר השאלה האם המצרים קידמו טילים בכלל.
זה מה שקרה. ב-12 אוגוסט, ג’וזף סיסקו, עוזר שר החוץ האמריקאי מזמן אליו את רבין, השגריר בארה”ב, ומודיע לו, “בדקנו על פי תצלום לוויין מסוף יולי ואנחנו לא מוצאים שום שינוי, שום קידום של טילים”. תדהמה בארץ. דיין מופיע בכנסת ומודיע על קידום הטילים. מחלקת המדינה האמריקאית רותחת, דוברה , מקלוסקי, מודיע כי אין לארה”ב מידע על קידום הטילים, וחוזר על כך כל יום. המצרים והרוסים מכחישים, כמובן.
אלי זעירא, תא”ל, הנספח הצבאי בוושינגטון, נפגש עם רוי קליין, ראש אגף המודיעין של מחלקת המדינה האמריקאית כדי לברר: “מה קורה כאן?”. והתעלומה נפתרת. רוי מסביר לזעירא כי בתצלום לוויין מה-28 ביולי (האחרון שהיה לארה” לפני הפסקת האש), הם זיהו 11 סוללות טילים בתוך השטח של 30 ק”מ ממערב לתעלה. בתצלום של ה-יו-2 מה-9 באוגוסט הם זיהו את אותן 11 סוללות טילים. כלומר, מה שישראל מזהה עכשיו כ-12 סוללות שקודמו מעורף החזית, אינן אלא הסוללות שכבר היו שם ואשר זוהו ע”י הלוויין האמריקני, ב-28 ביולי. במילים אחרות: המודיעין שלכם, הישראלים, לגמרי לא בכיוון… זעירא נדהם והתחיל להסביר לרוי קליין כי מה שהם זיהו ב-28 יוני ומזהים עכשיו מצילומי ה-יו-2 הם דמיים ולא טילים חיים, והם טועים. אבל האמריקאי התעקש: אתם טועים ולא אנחנו. .
אלי זעירא , בהחלטה של רגע, אמר לו שאם כך, יושיבו את המפענחים שלהם עם המפענחים הישראלים, והמקצוענים הללו יחליטו בצוותא: המצרים קידמו טילים או לא קידמו. קליין הסכים! בטוח שהמפענחים האמריקאים ינצחו ויוכיחו כי הטילים כבר היו בקרבת התעלה לפני הפסקת האש ולכן המצרים לא קדמו טילים ולא הפרו את הפסקת האש. וכאן מתחיל הסיפור שלנו על התנגשות מצח אל מצח, בין מקצועני המודיעין הישראלי לאמריקאי, עם השלכות מדיניות ברורות.

הסיפור מתחיל

יחיאל (חיליק) הל-אור היה בכיר המפענחים של חיל האוויר. בלילה שבין 14-13 באוגוסט הוא עבד על פענוח גיחת צילום אחרונה, מה-13 באוגוסט. מאז ה- 8 באוגוסט הוא וצוות המפענחים שתחת פיקודו עובדו בלילה, וכל לילה הביא עמו גילוי של עוד סוללות טילים שקודמו למרחב 30 הק”מ ממערב לתעלה. ובאותו הלילה זוהו בפענוח 16-15 סוללות טק”א. בבוקר יום ששי, ה-14 באוגוסט, אחרי שעת שינה חטופה הוא עלה למשרדו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, הציג לו את התמונה על גבי מפה והגדלות תצלומים: היכן הסוללות ה”חיות” בתחום 30 ק”מ מהתעלה, סוללות הדמה, היכן והיכן חפירות חדשות לעמדות. “מה אומרים המפענחים של מחלקת המחקר של אמ”ן?”, שאל מוטי, מתעמק בממצאי המפה. “הם מסכימים איתנו”, ענה לו חיליק. מוטי טפח על שכמו ורץ ללשכת הרמטכ”ל, ומשם ללשכתו של דיין לדיון בוקר. אהר’לה מעדכן את דיין בסיכום של זעירא עם רוי קליין, מבכירי מחלקת המדינה האמריקאית. התמודדות של מפענחים… יוקרה… אסטרטגיה… דיין מתלבט האם לאשר, תולה מבטו באהר’לה ובמוטי הוד.

סוללות חיות מול סוללות מתות…

“יש לנו אלינט, יש לנו קומינט ולאמריקאים אין את הכיסוי הזה על מצרים.”,מסביר אהר’לה. “להם יש צילומים הרבה יותר טובים מאשר לנו וציוד פענוח טוב יותר, אבל לנו יש מפענחים מנוסים, הרבה יותר מהאמריקאים”. ומוטי הוד המשיך: “אני סומך על חיליק , המפענח, בעיניים עצומות. ובכלל, תראה ביום ששי , ב-7 באוגוסט, לפני הפסקת האש, הטלנו יותר מ-1100 פצצות בחזית התעלה, ממש טיילנו שם. אם באמת היו שם, בחזית התעלה, 11 סוללות כפי שהאמריקאים טוענים, לפי פענוחי הלוויין שלהם מ-28 יולי, אז בוודאות היו משגרים נגדנו טילים. שום טיל לא שיגרו נגדנו. ירו עלינו אש נ”מ רגילה”.
דיין היקשה: “האמריקאים עד כדי כך טועים? הם לא יודעים לפענח?” אהר’לה משך בכתפיו וענה: “משה, בוא נצא להתמודדות!”, “תבריקו לאלי זעירא שיארגן את המפגש מיום שני הבא”, פסק דיין. חיליק הוזעק מביתו ללשכת מפקד חיל האוויר. “אתה נוסע ביום ראשון לוושינגטון”, אמר לו מוטי הוד והסביר את מטרת הנסיעה. “לך תכין את התיקים, תיק לכל סוללה, תביא איתך את כל הידע שלך על הטילים. אל תחסוך בכלום. ייסע אתך יוסי שריג, ראש ענף המחקר החדש שלנו, המוכר לך היטב”.

מבחן המקצוענות

לקראת ערב, יום ששי, אהר’לה קורא לאל”מ שטופר, ראש מודיעין חיל האוויר החדש וליוסי שריג. “חבריא”, הוא אומר להם, “אנחנו עומדים עכשיו בפני המבחן המקצועי הכי חשוב למדינת ישראל בימים הקשים הללו. זאת לא רק יוקרה, זאת שאלה מדינית-אסטרטגית מהמעלה הראשונה. אתם מבינים זאת?” שניהם הנהנו בראשם. “יוסי, אתה ראש המשלחת. האם אתה משוכנע שתוכלו לשכנע את האמריקאים שהמצרים אכן קידמו טילים ומה שהם מפענחים כטילים הם דמיים בתחום 30 הקילומטרים מהתעלה?” “משוכנע ועוד איך”, ענה מיד יוסי. “אתה טייס הצילום הכי טוב שיש לנו, אתה מבין בצילומים, וחיליק הוא הטוב שבמפענחים שלכם. תתכוננו טוב-טוב. כל השבת לפניכם. זה מעט זמן אך אין ברירה. עוד מעט ידווח לי אלי זעירא מתי והיכן יתחיל המפגש שלכם”. אהר’לה חיבק את יוסי, וממש לפני שנפרדו אמר לו: “אתה אישית מדווח לי כל יום על תוצאות המפגש”.
אך יצאו שטופר ושריג מחדרו ואלי זעירא על הקו מוושינגטון: “סוכם שהמפגש יתחיל ביום שני, ה- 17 באוגוסט, באחד ממבני הפענוח בפנטגון; האמריקאים מבקשים סודיות מוחלטת. הם בטוחים לחלוטין בניצחון שלהם. כלומר הם יוכיחו לנו שהמצרים לא קדמו שום טיל, וכי 11 הסוללות שבתחום 30 הקילומטרים, ממערב לתעלה היו שם לפני הפסקת האש על פי צילומי הלוויין שלהם מה-28 ביולי”.
ביום ראשון, ה-16 באוגוסט, יוסי וחיליק טסו לארה”ב למפגש המכריע, ובתוכנית טלוויזיה בארה”ב הכריז מזכיר ההגנה האמריקאי, מלווין ליירד, שמצרים לא קידמה טילים אחרי הפסקת האש וכי לא ניתן לוודא את טענת ישראל בדבר קידום הטילים, מיד בשעות הראשונות של הפסקת האש. אהר’לה שמע זאת ואמר לעוז, הרל”ש: “השופט פסק את תוצאות המשחק עוד לפני שהתחיל”. עכשיו התמונה חדה וברורה: ויכוח בין ישראל לארה”ב בעניין קידום הטילים הפך לוויכוח פומבי לוהט בתקשורת האמריקאית, וככל שהתלהט, כך היוקרה התלויה בכך הלכה והתעצמה.
ביום שני , ה- 17 באוגוסט, הגיעה המשלחת עם בוקר לוושינגטון, נפגשה בשגרירות עם רבין השגריר ויצאה לפנטגון עם אלי זעירא. ארבעה ימים נמשך המפגש שהסתיים ביום חמישי בצהרים, ב- 20 באוגוסט. מהצד האמריקאי היו שלושה מפענחים, מקצוענים מהמעלה הראשונה. אחד מהם אל”מ בחיל האוויר האמריקאי. מולם – חיליק הישראלי. כולם התיישבו ליד שולחנות פענוח מתקדמים. חיליק תלה מפה על הקיר והתחיל לעבוד עמם על 11 הסוללות שלטענת האמריקאים כבר היו בתחום שלושים הקילומטר ממערב לתעלה, על פי צילום הלוויין מה-28 ביולי. חיליק בחן אתם סוללה סוללה על-פי הצילומים מה-28 ביולי. “הביטו היטב”, אמר להם, “אנחנו רואים טילים על המשגרים, אבל: תראו לי היכן אתם רואים מכמ”ים? היכן אתם רואים כלי-רכב?, היכן אתם רואים טילים רזרביים? היכן כל הציוד הלוגיסטי של הסוללה? אתם לא רואים כלום מהדברים האלו. למה? כי זאת סוללת דמה, לא סוללה חיה הצריכה שיהיו לה את כל הדברים האלו, ואחרים שאינם”. האמריקאים רשמו כל מילה, בדקו והסכימו: “אכן סוללות דמה!”

שמחה ומציאות צינית…

ואז התחיל חיליק לעבור אתם על התצלומים שלנו ושל מטוס ה-יו-2 , שצולמו אחרי הפסקת האש. כל אחת מ-11 סוללות הדמה נבחנה בקפדנות, וכך התברר שהיא כבר לא סוללת דמה, אלא סוללה חיה עם כלי-רכב, מכ”מים וציוד אחר. לאמריקאים לא נותר אלא להסכים: אכן המצרים הכניסו 11 סוללות אל תחום 30 הקילומטר אחרי הפסקת האש. לא רק זאת, חיליק הראה להם בתחום הזה עוד ארבע ואולי חמש סוללות נוספות שהמצרים הכניסו אחרי הפסקת האש. סך-הכל 15 או 16 סוללות.
בכל ערב, מאותם ארבעה ערבי המפגש, זעירא שלח לאהר’לה מברק מסכם, ויוסי סיפר בטלפון לאהר’לה מה התרחש בחדר הפענוח. אהר’לה, כולו שמחה, דיווח עם בוקר לחיים בר-לב הרמטכ”ל, לדיין ולגולדה. וכתמיד השמחה אצל אהר’לה נמהלה בספקנות: המפענחים האמריקאים מסכימים אתנו, אבל מי שצריך להסכים בסוף הם המפקדים, וקודם כל מפקד המודיעין של הפנטגון, הגנרל בנט. הכבוד שלו עומד כאן במבחן כי הוא האחראי לפענוח הכושל של צילומי הלוויין מה-28 ביולי, ולמעשה הטעה בכך את הצמרת הביטחונית והמדינית האמריקאית. הוא בקלות יכול היה ל”קבור” את מסקנות המפענחים שלו, או אולי לעוותן…
מחשבות דומות הלמו בראשו של זעירא בוושינגטון. היה ברור לו שהאמריקאים יתקשו מאוד להודות בטעות שלהם, בוודאי לא בפומבי. מיד בגמר המפגש בצהרי יום חמישי, הוא הציע לסגן ראש מודיעין הפנטגון שעבד מולו: “בוא נוציא ביחד דו”ח מסכם”. “לא”, ענה לו הסגן. “אני לא רשאי לעשות כך. הערב יש לנו דיון של כל הגורמים ואתם תקבלו על כך דיווח”.
לבו של אלי ניבא לו רעות. הוא הבין מבן שיחו כי מדובר במפגש של צמרת קהילת המודיעין אצל ריצ’רד הלמס, ראש ה CIA . קיימת אפשרות שהתוצאות האמיתיות של מפגש המפענחים לא יובאו לידיעת המשתתפים, ואז המשמעות היא שהבית הלבן, מחלקת המדינה וה-CIA לא יידעו מה היו תוצאות האמת של המפגש. מה עושים?

שוד ושבר?

זעירא אץ למחלקת המדינה, נפגש עם רוי קליין, ראש המודיעין והמחקר של המחלקה, ועדכנו בתוצאות המפגש. אבל קליין שהיה כפוף לשר החוץ, רוג’רס, לא יכול היה להודות שישראל צדקה. אלי המאוכזב, משיג מקליין מידע חשוב: הפגישה המסכמת של ראשי המודיעין האמריקאי אצל ראש ה-CIA היא בשעה 1830. נותרו כארבע שעות.
ואז, בהחלטת רגע, בהבינו את הקריטיות של המצב והזמן הדוחק, הוא מחליט ליזום פגישה חשאית עם הלמס, ראש ה-CIA, בלי לבקש אישור מצביקה זמיר, ראש המוסד, האחראי על הקשר עם ה-CIA ובלי לדווח לנציגו בוושינגטון, מאיר אבידן. גם את אהר’לה הוא לא עדכן. אבל איך מארגנים פגישת בזק עם ראש ה-CIA? אלי מרים טלפון לידידו, וידיד ישראל , העיתונאי היהודי הנודע, ג’וזף אולסופ, שהיה מקורב מאוד להלמס. אולסופ הסדיר פגישה חשאית עם הלמס במשרדו בשעה 1730. זעירא מעדכן את הלמס בתוצאות המפגש והלמס רושם את דבריו מילה במילה. וכך, שעה שאלי יוצא בדלת אחורית, נכנסים לחדרו של הלמס ראשי המודיעין האמריקאי לדיון המסכם. באותו רגע לאיש מהם אין מושג על פגישת זעירא עם הלמס, ואין מידע אמין מה התרחש באותו דיון מסכם.
אולם, למחרת, ביום ששי, זעירא מקבל שיחת טלפון מראש מודיעין חיל האוויר האמריקאי המבקשו לבוא מיד למשרדו. בבואו מקריא לו ראש מודיעין חיל האוויר האמריקאי מסר משר ההגנה האמריקאי: “אם עוד פעם תעשה לנו דבר כזה, אתה תהיה בעבורנו אישיות בלתי רצויה!”.
גם בארץ פרצה מהומה זוטא, וצביקה זמיר שלח מכתב נזיפה חריף לזעירא, איך זה וכיצד פעל מבלי לקבל את אישורו. שוד ושבר.

סוף הסיפור: הישג מודיעיני, מדיני וביטחוני

חלפו מספר ימים, והעובדות של מפגש המפענחים התחילו לחלחל ולהשפיע על כל גורמי הממשל בארה”ב. ב-1 בספטמבר כינס הנשיא ניקסון בקליפורניה מפגש צמרת בנושא המזרח התיכון. ההחלטות שהתקבלו:
- ארה”ב תודיע פומבית כי המצרים אכן הפרו את הפסקת האש וקידמו סוללות טילים, ותשלח מחאות חריפות למוסקבה ולקהיר.
- ישראל תפוצה בסיוע צבאי של 18 מטוסי פנטום, 16 מטוסי סקייהוק, טנקים חדישים, ארטילריה ארוכת טווח ועוד.
- ישראל תיכנס לשיחות מדיניות עם המצרים בחסות השגריר גונאר יארינג (ישראל דחתה זאת בהודיעה כי אינה נכנסת לשיחות עם מדינה שהפרה הסכמים).
ב-3 בספטמבר יצא דובר מחלקת המדינה בהודעה פומבית רשמית שמצרים אכן קידמה טילים והפרה את הפסקת האש. היה זה ניצחון ישראלי מהדהד במרחב הציבורי ובתקשורת האמריקאית. מזה שלושה שבועות שישראל טענה כי מצרים קידמה טילים והפרה את הפסקת האש ואילו גורמי הממשל של ארה”ב טענו כי לא היו דברים מעולם, ועכשיו באה ההודאה: אכן “היו דברים מעולם” ואנחנו, האמריקאים, טעינו וישראל צדקה. זה היה ביסודו של דבר ניצחון למודיעין הישראלי, למקצועיות שלו, לאמינות שלו. זה היה גם ניצחון אישי של ראש אמ”ן, האלוף אהרון יריב, אהר’לה. יותר מאי פעם התחזקה אמונתו בחשיבות העליונה של האדם במודיעין, בחשיבותם של אנשי המקצוע הזוטרים. ובו בזמן הוא הבין, כתמיד, את החשיבות העליונה של השילוב המנצח בין האדם לטכנולוגיה החדישה. מהר מאוד ניצל את ההזדמנות לקבל מהפנטגון עזרים ומכשירי פענוח החדישים ביותר, וליצור תקדים היסטורי שמפענחים ישראלים ישתתפו בקורסי פענוח מתקדמים בארה”ב.

מילת סיום

תמיד ישנו “אבל” אחד מרוכז וגדול בתוך שאון הניצחון, והוא המכריע. ממשלת ישראל , בהחלטה מה-31 באוגוסט 1970 , ביקשה מארה”ב, “להחזיר את המצב לסטאטוס קוו שהיה ערב הפסקת האש”. כלומר, להחזיר את כל סוללות הטילים שקודמו לתחום 30 קילומטר ממערב לתעלה. הייתה זו בקשה לא ריאלית, כי האמריקאים לא יכלו לעשות זאת, אך ישראל רצתה שכך תירשם עמדתה הרשמית. לא רק זאת, האפשרות לתקוף את סוללות הטילים שקודמו נדונה אצל דיין ובר- לב , ונפלה. הסיבות היו כמובן מדיניות, אך לא פחות מכך צבאיות: חיל האוויר היה “עייף”, וכל תקיפת טילים תהיה כרוכה באבדות רבות. מה עוד שבין הסוללות שקודמו היו גם סוללות ס.א.-3 שהפכו לאימת חיל האוויר בהיעדר מערכות חסימה אלקטרוניות, באותה עת, נגד הטילים הללו.
וכך, הטילים שקודמו נשארו בחזית התעלה ונוספו עליהם עוד טילים מאוחר יותר. אלו עמדו מול חיל האוויר שלנו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים שלוש שנים מאוחר יותר, “וכופפו את כנפיו”. ואי אפשר בלי מילה על המחקר המודיעיני, שבמסגרתו הוכן נייר על הסיבות לטעות הגדולה בנושא מעורבות הרוסים, עם המלצות. היה זה נייר עם הרבה סיבות טכניות והמלצות טכניות (שינויי ארגון ומבנה, למשל). דבר אחד היה חסר בו: שהייתה “קונספציה” ולפיה הרוסים לא יתערבו ישירות בכוח צבאי משלהם במצרים, ומה ניתן לעשות בעתיד על מנת להתמודד עם הטיה מסוג זה.