כללי
- ב-5 במרץ 2005, בנאום מיוחד בפני הפרלמנט הלבנוני, הצהיר הנשיא בשאר אסד על התחייבותו להסיג את כל הכוחות הסוריים לבקעת הלבנון על פי “הסכם טאיף” מ-1989 ובהמשך אף להוציא את הכוחות הסוריים לאזור הגבול הסורי-לבנוני. גם מנהיג ה”חזבאללה” חסן נצראללה והכוחות הפרו-סוריים בלבנון הצהירו על תמיכתם ב”הסכם טאיף”.
- בכך מנהל עתה הנשיא בשאר, 16 שנים לאחר חתימת “הסכם טאיף”, “קרב מאסף” שבמסגרתו מצהירה עתה סוריה על נכונותה לבצע חלק מסעיפי ההסכם, שמעולם לא יושם על ידה במלואו, כלשונו וככתבו. האופוזיציה האנטי סורית בלבנון, והקהילה הבינלאומית בהובלת ארה”ב וצרפת, הגיבו כי נאום בשאר אינו מספק. הלחצים על בשאר לבצע את “הסכם טאיף” (ואת החלטת מועבי”ט 1559 המכילה כמה ממרכיביו המרכזיים של “הסכם טאיף”) ילכו ויגברו כשבמקביל יתגברו גם “לחצי הנגד” של תומכי סוריה בלבנון בהובלת ה”חזבאללה” (אשר נטל את ההובלה הפנים לבנונית במאבק למנוע יישום החלטה 1559).
- מטרת מסמך זה להבהיר את מרכיבי “הסכם טאיף”, לעמוד על הרקע להסכם ולבחון כיצד הפכו אותו הסורים כאמצעי להשלטת “הסדר הסורי” על לבנון תוך יישומו הסלקטיבי (נוסח מלא של ההסכם בערבית ובתרגום ראה נספח).
הרקע לחתימת “הסכם טאיף” (1989)
- “הסכם טאיף”, או “אמנת הפיוס הלאומי”, נחתם ב-22 באוקטובר 1989 בטאיף שבסעודיה. הוא מסמל את סיום מלחמת האזרחים רבת התהפוכות (1989-1975). הוא מסמל גם את הצלחתה של סוריה לכפות על לבנון את ה”סדר סורי” ולהפוך אותה למדינת חסות לכל דבר לאחר מאבק ממושך בגורמי הכוח הלבנונים השונים והתגברות על קשיים וכישלונות צורבים.
- ברקע להסכם טאיף עמדה מלחמת לבנון (1985-1982), אשר הותירה את המחנה הנוצרי ללא משענת מדינית חיצונית ובו בזמן חיזקה את אחיזתה של סוריה בלבנון. בעת מלחמת לבנון השמיד צה”ל את התשתית הצבאית-מדינית של אש”פ ושל ארגוני המחבלים הפלסטיניים ואף עלה בידו להוציא (זמנית) את הכוחות הסוריים מבירות. אולם בסיומה של מלחמת לבנון נאלץ צה”ל לסגת בלחץ של פעולות טרור וללא הסכמים מדיניים בעוד שהסורים הצליחו להפוך כישלונות צבאיים להצלחות מדיניות.
- התמוטטות המחנה הנוצרי הפרו ישראלי לאחר רצח בשיר ג’מיל (שבוצע בהנחיה סורית), יציאת צה”ל והכח הרב לאומי מלבנון והפסקת מעורבותה של ישראל בזירה הפנים-לבנונית – כל אלה הותירו את לבנון חשופה להעמקת ההשפעה הסורית. המצב האסטרטגי החדש שנוצר לאחר מלחמת לבנון איפשר לסורים להשלים את תהליך ה”סוריזציה” בו החלו בעת מלחמת האזרחים ולכפות שליטתם על לבנון, כולל על המחנה הנוצרי, מוקד ההתנגדות לסורים.
- מישל עון, מפקד הצבא הלבנוני, במהלכיו הבלתי שקולים, היווה קטליזטור לסדרת אירועים דרמטיים שהובילו ל”הסכם טאיף” ואחר כך להשתלטות סוריה על המובלעת שבשליטת המחנה הנוצרי. מישל עון מונה ע”י הנשיא אמין ג’מיל לראש ממשלה צבאית זמן קצר לפני תום כהונתו. הסורים מצידם סרבו להכיר בממשלתו (הלגיטימית) של עון והכירו בממשלה (המכהנת) של סלים אל חץ (מוסלמי סוני). מישל עון, שנכשל בקריאת המפה הפוליטית, הכריז ב-14 במרץ 1989 על “מלחמת שחרור” נגד הכיבוש הסורי בלבנון. לבנון נותרה ללא נשיא ועם שני ראשי ממשלה יריבים, אחד מהם נהנה מתמיכה סורית.
- באביב 1989 נפתח סיבוב התנגשויות חדש, השלישי במספר, בסדרת העימותים האלימים שבין הצבא הסורי למחנה הנוצרי. המחנה הנוצרי ניהל הפעם את מאבקו מתוך עמדת חולשה בולטת: בין מישל עון ותומכיו בצבא לבנון לבין המליציות הנוצריות (“הכוחות הלבנונים”, בהנהגת סמיר ג’עג’ע) שררו מחלוקות ויריבויות קשות בעוד שישראל ומדינות המערב, למודי הלקחים המרים של המשבר הלבנוני, נמנעו ממעורבות צבאית לצד מישל עון.
- במישור המדיני הופעלו על סוריה, כבעבר, לחצים בינערביים ובינלאומיים להביא להפסקת הלחימה ולסיום המשבר הלבנוני. במוקד הלחצים הללו עמדו צרפת ו“ועדת שלושה” בינערבית שכללה את מנהיגי סעודיה, מרוקו, ואלג’יריה. “ועדת השלושה”, אשר הוקמה בעקבות פסגת קזבלנקה (מאי 1989) גיבשה מסמך המכיל הצעות לרפורמות פוליטיות בלבנון (“אמנת הפיוס הלאומי”) במטרה להביא לקץ מלחמת האזרחים. טיוטת המסמך הונחה לדיון בפני 62 צירי הפרלמנט הלבנוני שהתכנסו בטאיף שבסעודיה. יודגש כי הפרלמנט הלבנוני דאז היה גוף אנכרוניסטי בלתי מייצג, ש-99 ציריו נבחרו ב-1972 לפני פרוץ מלחמת האזרחים, ואשר חדל לתפקד עם התמוטטות הממשל הלבנוני בעת המלחמה.
- בגיבושו של “הסכם טאיף”, ובשכנוע צירי הפרלמנט לתמוך בו מילאה סעודיה תפקיד מרכזי. אולם גם לסוריה, גורם הכוח המרכזי בלבנון, היתה השפעה על ניסוחו הסופי של ההסכם. לקראת תום הדיונים בטאיף יצא שר החוץ הסעודי סעוד אלפיצל לדמשק, להתייעצויות עם הסוריים. הללו דאגו שאינטרסיהם האסטרטגיים בלבנון לא יפגעו וש”הסכם טאיף” יביא לידי ביטוי את מעמדה של סוריה כגורם הכוח המרכזי בלבנון.
- ב-22 באוקטובר 1989 אושר ההסכם (“מסמך הפיוס הלאומי”) ע”י 58 צירי פרלמנט (מתוך 62 צירים), במהלך ישיבה טקסית שנערכה בטאיף. ההסכם זכה לברכתם של העולם הערבי ושל ארה”ב והוא הפך מאז לאבן הפינה של היחסים הפנים לבנוניים ושל קשרי לבנון עם סוריה. אין תימה שהחלטת מועבי”ט 1559 מתבססת עליו במידה רבה.
הפיכת ההסכם למנוף ל”סדר הסורי”
- בעוד שמישל עון סרב בעקשנות להכיר בלגיטימיות של “הסכם טאיף”, השכילו הסורים להשתמש בו כמנוף לדיכוי מישל עון ותומכיו (בשלב הראשון) ולהשלטת “הסדר הסורי” על לבנון בהמשך.
- על בסיס ההסכם נבחר נשיא חדש, אליאס הראוי, בן חסותם של הסורים ונעדר בסיס כוח משלו, (24 בנובמבר 1989). הנשיא הראוי מינה ממשלה פרו סורית בראשות סלים אלחץ. הממשל הלבנוני הפרו סורי החדש, שהוקם “על כידונים” סוריים ונהנה מהלגיטימציה של “הסכם טאיף”, זכה להכרה בינערבית ובינלאומית. מישל עון ותומכיו מצאו עצמם מבודדים וכך “הוכשרה הקרקע” למהלך הבא, הכנעתם של הכוחות האנטי סוריים וסיום השתלטותה של סוריה על לבנון.
- ב-13 באוקטובר 1990, תאריך מפתח בתולדות המעורבות הסורית בלבנון תקפו כוחות צבא סוריים, בסיוע מטוסים סוריים ויחידות צבא לבנוניות (בפיקוד אמיל לחוד), את כוחות צבא לבנון תומכי עון בסוק אלע’רב (מדרום מזרח לבירות). תוך מספר שעות קרסו הכוחות תומכי עון. המחנה הנוצרי החלש, המפולג והמבודד, נכנע בפני הכוחות הסוריים העדיפים. המובלעת הנוצרית ששרדה מאז פרוץ מלחמת האזרחים נכבשה ללא התנגדות משמעותית. מנהיגי המחנה הנוצרי האנטי סורי נהרגו, נאסרו או הוגלו[1]. עידן חדש – “משטר טאיף”, החל בלבנון.
- שומרי ריבונותה ועצמאותה של לבנון ספגו מכה קשה ממנה התקשו להתאושש עד לאחרונה. הסורים השתלטו על מנגנוני הממשל הלבנוני (כולל משרדי הממשלה ושרותי הביטחון) והעלו לשלטון את נאמניהם ועושי דברם המובהקים ובכלל זאת נשיאים פרו סורים מובהקים (אליאס הראוי ולאחריו אמיל לחוד) ראשי ממשלות ואף פרלמנט לבנוני. באמצעות עושי דברם, (Proxies), אישים וקבוצות, כפו הסורים על לבנון שני הסכמים דו-צדדיים שנתנו לגיטימציה להפיכתה של לבנון למדינת חסות סורית:-
- הסכם האחווה, שיתוף הפעולה והתאום בין סוריה ללבנון (מאי 1991).
- הסכם ההגנה והביטחון בין סוריה לבין לבנון (יולי 1991).
