כרזות המתארות את האיום הישראלי על מסגד אלאקצא (מימין: חשבון האינסטגרם שלKhalaji.mohammadali ; משמאל: חשבון האינסטגרם של Hajjaj_cartoons. מתוך ספרו של נדב שרגאי, עמוד 125).
כרזה הממחישה את עלילת 'אל-אקצא בסכנה' (חשבון האינסטגרם של Hajaj_cartoons, מתוך ספרו של נדב שרגאי, עמוד 125).
כרזות הקוראות לגדיעת היד הישראלית החומדת את מסגד אל-אקצא ולביצוע פיגועי דקירה (מימין: דף הפייסבוק של Syrilution, עמוד 43 בספרו של נדב שרגאי; משמאל: דף הפייסבוק של Moh.bassam.3 , עמוד 40 בספרו של נדב שרגאי).
כרזות הקוראות לגדיעת היד הישראלית החומדת את מסגד אל-אקצא ולביצוע פיגועי דקירה
(מאמר של נדב שרגאי המבוסס על ספרו החדש: ‘טרור אל אקצא, מעלילה לדם’,
בהוצאת ‘המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה’ והוצאת הספרים ‘סלע מאיר’)
עיקרי הדברים
- שורשי עלילת ‘אל-אקצא בסכנה’ נטועים עמוק בימי ‘המפתי הגדול’ חאג’ אמין אלחסיני, עוד בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה. עלילה זאת הועצמה בעשורים האחרונים והייתה למבער דתי, אפקטיבי ביותר, להנעת ‘הטרור העממי’, ולא פעם גם להנעת פיגועי טרור ‘חם’ ומאורגן. העלילה מעוררת בקרב הציבור המוסלמי הרחב רגשות עזים, דתיים ולאומיים והיא אף מאחדת סביבה את ערביי ישראל וערביי יהודה, שומרון ומזרח ירושלים.
- מאות פיגועים או ניסיונות פיגוע, שהתרחשו ברחבי ישראל בשנים האחרונות במסגרת ‘הטרור העממי’, בוצעו על ידי מחבלים, ששאבו השראה מעלילה שקרית זו והאמינו שישראל פועלת כדי להרוס את המסגדים בהר הבית. העלילה חדלה במשך שנים להיות הסתה ותעמולה שקרית בלבד והפכה ל’פס ייצור של טרוריסטים’. חלק מ’השהידים של אל-אקצא’ סבלו ממצוקה אישית קשה או שהיו מעורערים בנפשם. הם בחרו לתעל את בעיותיהם האישיות למקום הדתי והלאומי ולדרך הטרור במטרה לזכות לרהביליטציה ולטיהור בחברה הפלסטינית.
כרזות המתארות את האיום הישראלי על מסגד אלאקצא
(מימין: חשבון האינסטגרם שלKhalaji.mohammadali ; משמאל: חשבון האינסטגרם של Hajjaj_cartoons. מתוך ספרו של נדב שרגאי, עמוד 125).
- החיבור והאינטראקציה בין השהאדה (קרי, הקרבת הנפש למען האסלאם) לבין האמונה העזה והכמעט עיוורת, ש’אל-אקצא בסכנה’, הם שהביאו באמצע העשור השני של המאה ה-21 ל’טרור אל-אקצא’. היה זה ‘טרור עממי’ שאינו מוכוון ארגונית, שברובו בוצע על ידי יחידים. הוא שאב השראה מהאיום הנשקף לכאורה לאל-אקצא ומהשהאדה כאחד, ומבצעיו היו ל’שהידים של אל-אקצא’. כך למשל, 67 מבין 71 הפיגועים, שהתרחשו בירושלים בין אוגוסט 2014 למאי 2016, היו קשורים בדרך כזאת או אחרת ל’פשעי היהודים’ בהר הבית ולאל-אקצא. הללו הוזכרו כסיבה היחידה, או כאחת הסיבות, שהניעו את המפגע לצאת לפעולתו.
- מחקר שערכו פרופ’ אריאל מררי ובועז גנור עבור המשרד לביטחון-פנים מלמד כי ברקע הפיגועים עומד שילוב של מוטיבציות: ‘נסיבות פסיכולוגיות, מניעים אידיאולוגיים ונסיבות אישיות’. שני שליש מכלל המפגעים שנכללו במדגם הראיונות האישיים שערכו השניים סבלו מהפרעה נפשית, פסיכוזה או נטייה אובדנית. 54% מהנבדקים אף ציינו, שהעדיפו למות בפיגוע. השאלה המתבקשת היא האם מצוקתם האישית, ולעיתים אף נטייתם האובדנית של המפגעים היא שהובילה אותם, מתוך רצון עצמאי ומושכל, לבצע את הפיגוע?, או שמא החברה הפלסטינית היא זאת שדחקה אותם ודוחקת אנשים במצוקה להפוך לשהידים כדי ‘להציל את מסגד אל-אקצא’ או לקדם רעיונות פלסטינים לאומיים?
- התשובה לשאלות אלו ברורה למדי: בחלק לא מבוטל מהמקרים, המציאות מלמדת, ש’השהידים של אל- אקצא’ סבלו תחילה ממצוקה אישית משמעותית אחרת, שאינה דתית או לאומית. החברה הפלסטינית, שאינה חברה פתוחה, לא השכילה להכיל את מצוקתם, וגם לא העמידה לרשותם כלים מקצועיים שיאפשרו להם להתמודד עמה. רבים מהם העדיפו אפוא לתעל את בעיותיהם האישיות הקשות למקום הדתי והלאומי, ולדרך הטרור, כשהם שואבים השראה מהאתוסים הפלסטיניים: ‘אל-אקצא בסכנה’ והשהאדה.
