נאומו של אבו מאזן במועצת הביטחון של האו”ם: רטוריקה מול מציאות

כללי

אבו מאזן, יו”ר הרשות הפלסטינית, נשא ב-11 בפברואר 2020 נאום בפני חברי מועצת הביטחון של האו”ם במסגרת המערכה הדיפלומטית נגד תכנית טראמפ^[1]. נאומו של אבו מאזן היה מרוכך וכוון בעיקר לאוזניים מערביות: הוא נמנע מלאיים בפגיעה ביחסים עם ישראל או בפירוק הרשות (איומים שחזרו פעמים רבות בהתבטאויותיו ובהתבטאויות בכירי הרשות) והציג חזות לפיה הפלסטינים חותרים ל”שלום צודק”, המבוסס על פתרון שתי מדינות בגבולות 1967, בדרכים שאינן אלימות. אבו מאזן שלל מכל וכל את תכנית טראמפ (“העסקה האמריקאית-ישראלית”) והדגיש, כי הפלסטינים לא יקבלו את התכנית. עם זאת ציין, כי הוא מוכן להיכנס למשא ומתן עם ישראל, בתיווך בינלאומי, או אף ללא מתווכים, על בסיס פתרון שתי מדינות בגבולות 1967.

• בדיקה של נושאי יסוד, שעלו בנאומו של אבו מאזן מוכיחה בעליל, כי קיים פער גדול, בין הרטוריקה המרוככת, שהושמעה בנאום במועצת הביטחון, לבין המציאות:
  • מהותו של “השלום הצודק” עם ישראל: אבו מאזן חזר בנאומו על מחויבות הפלסטינים לפתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 1967. אך זאת ללא ויתור על “זכות השיבה” של הפליטים הפלסטינים (שמשמעותה חיסול מדינת ישראל בצביונה הנוכחי) וללא נכונות להכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (לכך סירבה הרשות הפלסטינית במשאים ומתנים קודמים עם ישראל). הדרישה הבלתי מתפשרת ל”זכות השיבה” והסירוב להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי זכו להבלטה רבה יותר מפי דוברים בכירים של הרשות הפלסטינית ופתח, בעצרת תמיכה באבו מאזן שהתקיימה בראמאללה, בסמיכות זמנים לנאומו במועצת הביטחון (ראו להלן).
  • המאבק באלימות ובטרור: אבו מאזן הדגיש, כי הפלסטינים מחויבים למאבק באלימות ובטרור וקבע, כי הם לעולם לא יפנו לאלימות ולטרור ויילחמו באמצעות “ההתנגדות העממית בדרכי שלום”. הרשות אמנם אינה תומכת בפיגועים הצבאיים שמבצעים חמאס והג’האד האסלאמי בפלסטין, ומנגנוני הביטחון שלה מקיימים שיתוף פעולה עם ישראל לסיכול, אולם בו בזמן הרשות הפלסטינית ופתח מעודדים את האלימות והטרור המתבצעים במסגרת הטרור העממי, המכונה ע”י הרשות הפלסטינית ופתח “התנגדות עממית” המוצגת כ”התנגדות” בדרכי שלום. הטרור העממי כולל, בין השאר, פיגועי דקירה, דריסה, יידוי שיטתי של אבנים (או סלעים) והשלכת בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב ישראלים הנעים בכבישי יהודה ושומרון. לעיתים הטרור העממי אף כולל פיגועי ירי והנחת מטענים. מבצעי פיגועי הטרור העממי זוכים לכיבודים מהרשות הפלסטינית (ומאבו מאזן אישית) והרשות מעניקה תמיכה כספית למחבלים הכלואים בישראל ולבני משפחותיהם של השהידים.
  • חינוך הדור הפלסטיני הצעיר: אבו מאזן טען, כי פעלנו להפצת חינוך ושלום בין בני עמנו…”. בפועל מעודדת הרשות הפלסטינית תרבות של שנאה לישראל ותרבות של מאבק נגדה. מחקרים שיטתיים על ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית שנעשו לאורך השנים (ראו נספח) העלו, כי ספרי הלימוד של הרשות מחנכים לדה-לגיטימציה של ישראל ואין בהם נכונות להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, במפות בספרי הלימוד ישראל וערים ישראליות מרכזיות כגון תל אביב, אינן מופיעות. בספרי הלימוד מופיעה קריאה למאבק אלים נגד ישראל ואין בהם חינוך לשלום ולנורמליזציה עם מדינת ישראל. החינוך לשנאה כלפי ישראל ועידוד הטרור והאלימות מוצאים ביטויים גם בחינוך הא-פורמלי ובכלי התקשורת הפלסטינים המזוהים עם הרשות ופתח המטפחים במרחב הציבורי תרבות של הערצת השהידים, ההופכים למודל חיקוי עבור הדור הצעיר הפלסטיני.
• בסמיכות זמנים לנאומו של אבו מאזן במועצת הביטחון התקיימה ברמאללה עצרת תמיכה, בהשתתפות אלפי בני אדם (שחלקם הובאו לעצרת בהסעות מאורגנות של הרשות ופתח). בניגוד לנוסח ה”מרוכך” של אבו מאזן בנאומו במועצת הביטחון, הרטוריקה בעצרת הייתה מתלהמת והובלטו בה דרישות-יסוד פלסטיניות המהוות מכשול לכל הסכם שלום. בדברים, שנשא מחמוד אלעאלול, סגן יו”ר פתח, בפני באי העצרת אמר כי הפלסטינים תובעים את “זכויותיהם המלאות” וכי אף פלסטיני לא יוכל לקבל את תכנית טראמפ. זאת מכיוון שתוכנית טראמפ מכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית, מוותרת על ירושלים ועל “זכות השיבה” ועל עשרות תנאים נוספים שמציגים הפלסטינים. מחמד אשתיה, ראש הממשלה הפלסטיני, אמר כי כל הפלסטינים אומרים כן למדינה, שבירתה ירושלים וכן ל”זכות השיבה” לדבריו כפי שהפלסטינים הכשילו את קמפ דיוויד כך גם תיכשל “עסקת המאה” (הטלוויזיה הפלסטינית, 11 בפברואר 2020). מחמד אשתיה הביע את המחויבות לשהידים ולאסירים תוך שהקהל חוזר על קריאת-הקרב של ערפאת: “לירושלים הולכים מיליוני שהידים”.

הרטוריקה מול המציאות בשטח: דוגמאות מנאומו של אבו מאזן במועצת הביטחון

“השלום הצודק” בין הפלסטינים וישראל

“…(עסקת המאה) הופכת את עמנו ומולדתנו לריכוזי אוכלוסין מפורדים, ללא שליטה על אדמה, גבולות, מים (ומרחב) אווירי. היא מבטלת את סוגיית הפליטים ותביא בסוף להרס היסודות עליהם נבנה תהליך השלום. כן תביא [עסקת המאה] להתנערות מההסכמים החתומים המבוססים על פתרון שתי מדינות בגבולות 1967. דבר שלא יביא לאזור לא ביטחון ולא שלום. לפיכך אנו לא נקבל אותה ונתנגד ליישומה בשטח”. “…באתי היום כדי לומר לכם ששלום בין שני העמים, הפלסטיני והישראלי, עדיין אפשרי ובר-השגה. באתי גם כן כדי לבנות שותפות בינלאומית להשגת שלום כולל, צדק ובר קיימא, אשר אנו עדיין דבקים בו כאופציה אסטרטגית”.

 

המציאות

• הפתרון המדיני בראיית הרשות הפלסטינית כולל כינון מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בגבולות 1967, שבירתה מזרח ירושלים. אולם בראיית הפלסטינים, גם אם תתקבלנה מלוא דרישותיהם הטריטוריאליות, והדבר כלל אינו עומד על הפרק, עדיין נותרה “זכות השיבה” של הפליטים הפלסטיניים, כמכשול לכל הסכם אפשרי, שיוביל לקץ הסכסוך. משמעות “זכות” זאת, בראייה הפלסטינית, היא חזרה המונית של פליטים פלסטיניים וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל תוך שינוי אופייה וזהותה.
• אבו מאזן ציין בנאומו שיאסר ערפאת הכריז כי בהסכמי אוסלו הם הכירו בישראל, אולם הוא נמנע מלציין שהכרה זאת של הרשות אינה כוללת הכרה בקיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. בועידת אנאפוליס (2007) ובתקופה שלאחריה שבה ישראל והעלתה את התביעה שהרשות הפלסטינית תכיר בה כמדינת לאום יהודית, לפני שיתקיים דיון בפתרון שתי המדינות. דוברים פלסטינים, וביניהם אבו מאזן, הביעו התנגדות נמרצת להכרה באופייה היהודי של מדינת ישראל והגדירו את הדרישה הישראלית כבלתי מתקבלת על הדעת^[2].

הפלסטינים מחויבים למאבק בטרור

דברי אבו מאזן בסוף נאומו במועצת הביטחון: ” אומר לכם, כי אנו לא נפנה לאלימות ולטרור תהיה אשר תהיה התוקפנות כלפי [הפלסטינים] לא נפנה [לטרור]. אנו מאמינים בשלום ובעד מאבק באלימות. אנו נגד הטרור והאלימות. אנו מוכנים לשתף פעולה עם כל מדינה למאבק בטרור. אנו נלחם באמצעות ההתנגדות העממית בדרכי שלום. “…אנו נלחמים באלימות ובטרור בכל העולם. ברשותנו 83 פרוטוקולים עם 83 מדינות, למלחמה בטרור. הפרוטוקול הראשון שלנו הינו עם ארה”ב של אמריקה [יש לנו פרוטוקולים עם] קנדה, רוסיה ויפן וכו’. אנו נלחמים בטרור. אנו לא טרוריסטים. יהיה אשר יהיה, אנו נמשיך לדבוק במלחמה בטרור”.

המציאות

• תנאי יסוד לכל הסכם ישראלי-פלסטיני הינו הפסקה מוחלטת של האלימות והטרור נגד ישראל. אולם הרשות הפלסטינית מראשית הקמתה שבה והוכיחה שאין ברצונה וספק אם יש ביכולתה להילחם באופן אפקטיבי נגד הטרור. הסכם אוסלו איבד את הרלבנטיות שלו, לא בגלל רצח רבין, כפי שטען אבו מאזן בנאומו במועצת הביטחון, אלא בגלל גל הטרור הפלסטיני, שהובל ע”י חמאס. הטרור של חמאס הפך בהמשך למערכת טרור נגד ישראל, שאליה הצטרפה פתח, במהלך האנתיפאדה השנייה (2000 – 2005).
• האנתיפאדה אומנם הסתיימה (2005) אולם רצועת עזה, שממנה נסוג צה”ל, הפכה למוקד טרור נגד תושבי ישראל המתבצע ע”י חמאס וארגוני טרור פלסטינים נוספים (בדגש על ירי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראלים). במציאות הנוכחית אין לרשות הפלסטינית רצון לפרק את חמאס מנשקה ברצועת עזה וספק רב אם יש ביכולתה לעשות זאת. להצהרת אבו מאזן, כי הפלסטינים לעולם לא ינהלו את מאבקם נגד ישראל באמצעות אלימות וטרור אין איפא כיסוי אמיתי בשטח.
• ביהודה ושומרון הרשות הפלסטינית מתנגדת לטרור ה”צבאי” הממוסד, המוכוון ברובו על ידי התארגנויות של חמאס והג’האד האסלאמי בפלסטין. התנגדות זאת אינה נובעת משלילה עקרונית של השימוש באלימות ובטרור אלא משום שהפעילות ה”צבאית” של חמאס והארגונים האחרים מסכנת גם את הרשות הפלסטינית ומהווה איום ליציבות ביהודה ושומרון. מסיבה זאת מקיימים מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית שיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים, המשרת את האינטרסים של שני הצדדים. החלופה לטרור ה”צבאי” הממוסד, בראיית הרשות הפלסטינית הינה “התנגדות עממית”, אשר אינה מתבצעת בדרכי שלום, כפי שטען אבו מאזן בפני מועצת הביטחון. “ההתנגדות העממית”, הינה כינוי לטרור העממי המלווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בתמיכת הרשות ופתח. מאז אימצו הרשות ופתח את אסטרטגיית “ההתנגדות העממית” ועד היום בוצעו במסגרתה מאות פיגועים, שבהם נהרגו כ-130 בני אדם.
• אסטרטגיה זאת של טרור עממי עושה שימוש באלימות ובטרור כאמצעי לקידום מטרות הרשות בסכסוך עם ישראל. הרשות הפלסטינית ופתח תומכים בטרור העממי ואימצו אותו כאסטרטגיה המועדפת במהלך הוועידה השישית של פתח (אוגוסט 2009). הועידה השביעית של פתח, שהתקיימה בראמאללה (29 בנובמבר- 4 בדצמבר 2016) ביססה וחיזקה יותר את אסטרטגיית “ההתנגדות העממית”. בניגוד לחזות התמימה לכאורה של המונח “ההתנגדות העממית”, אין המדובר במחאה שקטה המתבצעת בדרכי שלום, כפי שמציגה זאת הרשות הפלסטינית. שכן במסגרת “ההתנגדות העממית” נעשה שימוש באלימות ואמצעי טרור קטלניים, החל מיידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב (אזרחיים וצבאיים), עבור בביצוע פיגועי דקירה ודריסה, ולעיתים אף פיגועי ירי והנחת מטענים.
• מבצעי הפיגועים, כולל הקטלניים שבהם, זוכים לתמיכה ישירה ועקיפה של פתח ושל הרשות הפלסטינית. לתמיכה זאת מספר ביטויים:
  • סיוע כספי: אסירים ובני משפחות שהידים זוכים לסיוע כספי מהרשות הפלסטינית בהיקף של מאות מיליוני דולרים לשנה.^[3] סיוע זה מעודד את מבצעי הפיגועים ומהווה למעשה תמריץ לביצוע פיגועים. למרות הלחצים הכבדים שהופעלו ע”י ישראל, בכירי הרשות, ובכללם אבו מאזן, שבו והצהירו כי גם אם תקלע הרשות למשבר כלכלי הם לא יפסיקו להעניק תמיכה זו. כמו כן מסייעים הרשות הפלסטינית ופתח לבנייה מחדש של בתי מחבלים, שנהרסו ע”י ישראל בשל מעורבותם בטרור.

•  גיבוי מדיני והסברתי: הרשות תומכת ב”התנגדות העממית” ונמנעת מלגנות את הפיגועים נגד ישראל ואת מבצעיהם (ובכלל זה פיגועים שגרמו למותם של אזרחים ישראלים ולעיתים אף פיגועים שלא ניתן להגדירם “ההתנגדות עממית”). התקשורת הפלסטינית, ובכלל זה כלי התקשורת המזוהים עם הרשות הפלסטינית, משבחים את הפעולות ואת מבצעיהן. האדרת מחבלים יוצרת בשטחי הרשות אווירה התומכת באלימות ובטרור. כלי התקשורת של פתח, בדגש על הרשתות החברתיות, עודדו לא אחת ביצוע פיגועי הטרור העממי.

    
מימין: סלטאן אבו אלעינין, חבר הוועד המרכזי של פתח, המשמש גם כיועצו של אבו מאזן לענייני ארגונים לא ממשלתיים, התראיין ב-2 באוקטובר 2015 בעת פרוץ גל של טרור עממי לערוץ אלעאלם האיראני ואמר: “הפיגוע באיתמר [שבו נהרגו בני הזוג נעמה ואיתם הנקין ז”ל] הינו תגובה טבעית לפשעי הכיבוש” (יוטיוב, 2 באוקטובר 2015). משמאל: פוסט שהעלה סלטאן אבו אלעינין בדף הפייסבוק הרשמי שלו המשבח ומאדיר מחבלים, שביצעו פיגועים נגד ישראל, כולל המחבל מהנד חלבי שביצע פיגוע דקירה בירושלים, בו נהרגו שני ישראלים (דף הפייסבוק של סלטאן אבו אלעינין, 4

• השתתפות בכירי הרשות בהלוויות, אזכרות וביקורי ניחומים: בכירי הרשות, פתח ומנגנוני הביטחון הפלסטינים נוהגים לעיתים להיות נוכחים בהלוויות מחבלים שנהרגו במהלך הטרור העממי (לעיתים הם זוכים להלוויות מטעם מנגנוני הביטחון, בעלות סממנים צבאיים). אבו מאזן ובכירי הרשות נוהגים להיפגש עם מחבלים ששוחררו מהכלא ועם בני משפחותיהם של מחבלים כלואים.

    
מימין: אבו מאזן נועד עם פעיל פתח רג’אא’י חדאד, שביצע פיגוע דקירה קטלני בעיר העתיקה בירושלים, עם שחרורו מהכלא הישראלי בטקס שנערך בלשכתו בראמאללה (ופא, 14 במרץ 2018). משמאל: פוסט שעלה בדף הפייסבוק של אבו מאזן ובו תמונה מהטקס עם המחבל המשוחרר. בפוסט  בו מצוטט חדאד באומרו כי מיד עם שחרורו מהכלא הישראלי נסע להיפגש עם אבו מאזן כדי להעביר לו את ברכות האסירים מירושלים ותמיכתם המלאה במדיניות שלו (דף הפייסבוק הרשמי של אבו מאזן, 14 במרץ 2018).

• פולחן השהידים: הרשות ופתח מטפחים את פולחן השהידים, חברי כל הארגונים, שנהרגו בעשרות שנות טרור פלסטיני. שהידים אלו הופכים בחברה הפלסטינית, ובכלל זה בין בני הנוער, למודל חיקוי והערצה. פולחן השהידים מוצא ביטויו גם במערכת החינוך הפלסטינית. מחבלים שביצעו פיגועי טרור רבי נפגעים הופכים ע”י הרשות למודל חיקוי עבור בני נוער, למשל המחבלת דלאל אלמע’רבי, שהשתתפה בפיגוע הקטלני בכביש החוף.

חינוך לשלום

דברי אבו מאזן בנאומו במועצת הביטחון: ” פעלנו להפצת חינוך לשלום בין בני עמנו, בקרב כל בני העם הפלסטיני. אנו אומרים להם שלום, לא רוצים מלחמה, לא רוצים אלימות, לא רוצים טרור “

 

המציאות

• למרות שהרשות הפלסטינית התחייבה לחנך נגד אלימות וטרור לא נעשה ע”י הרשות הפלסטינית ניסיון אמיתי לשינוי תודעתי בקרב הדור הצעיר. התביעה שהעלתה ישראל בנושא בזמנו במסגרת מפת הדרכים, לא נענתה הלכה למעשה. מערכת החינוך הפלסטינית ממשיכה להטמיע בקרב הדור הפלסטיני הצעיר “תרבות של שנאה” ו”תרבות של מאבק” בישראל: כלי התקשורת הפלסטינים, ובכללם אלה שבשליטת הרשות הפלסטינית ופתח, רתומים אף הם לקמפיין השנאה נגד ישראל ועידוד הטרור. כל אלו מהווים את התשתית לאלימות ולטרור, המופנים כלפי ישראל.
• המחקרים השיטתיים שנעשו במשך שנים ארוכות, של ספרי הלימוד וספרי ההדרכה למורים העלו, כי היסודות הבולטים בהם דה-לגיטימציה של מדינת ישראל, דמוניזציה של ישראל והיהודים, קריאה למאבק אלים ושחרור פלסטין, והעדר חתירה לפתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדיקות שנערכו ע”י חוקרים שונים בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית העלו, כי הם רוויים מסרים אנטי-ישראליים. מרבית האזכורים של ישראל בספרי הלימוד הינם בהקשרים שליליים: הנוכחות היהודית בישראל מתוארת כסוג של קולוניאליזם; מדינת ישראל אינה מצויה במפות הגיאוגרפיות שבספרי הלימוד (על שטחה מצוינת פלסטין) והיא מכונה בין השאר “הישות הציונית”, “הכנופיות הציוניות” ו”מדינה עושקת”.

אידאליזציה של המדינה הפלסטינית

דברי אבו מאזן בנאומו במועצת הביטחון: “כמו כן, המשכנו ונמשיך לבנות את מוסדות מדינתנו הלאומית על יסוד שלטון החוק ועל יסוד אמות מידה בינלאומית של מדינה מודרנית דמוקרטית המבוססת על שקיפות ומלחמה בשחיתות. כן, אנו [נמנים על] המדינות החשובות ביותר, אשר נלחמות בשחיתות. אני קורא למועצת הביטחון שתשלח איגרת, שתאמוד את הנתונים אודות השחיתות בפלסטין כדי כשתדע שמדינה זו [קרי פלסטין] אשר [נמצאת] תחת כיבוש נקייה משחיתות. מי שאמר שמדינה זו [קרי פלסטין] מושחתת שילך וישאל”.

 

המציאות

• תוכנית טראמפ (סעיף 17, עמוד 34) מתווה אמות מידה לדמותה של המדינה הפלסטינית העתידה לקום:

• אבו מאזן, להערכתנו כמענה עקיף לתוכנית טראמפ, עושה בנאומו אידאליזציה למדינה פלסטינית, הרחוקה מאוד מהמציאות, שכן הרשות הפלסטינית מאז הקמתה הינה ישות הנגועה בשחיתות, בלתי דמוקרטית, שבה לא מתקיימים שלטון החוק וחופש הביטוי. המצב חמור יותר ברצועת עזה שם מתקיים שלטון עריץ של תנועת חמאס, על אוכלוסייה אזרחית המונה כשני מיליון תושבים.
• תפיסת הרשות כמושחתת וכבלתי דמוקרטית הינה נחלת חלק ניכר מתושבי יהודה ושומרון. סקר שערך המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר (PSR) של ח’ליל שקאקי ב-11 בפברואר 2020 עולה כי רק 42% מכלל הנשאלים ביהודה ושומרון אמרו כי הם יכולים למתוח ביקורת על הרשות הפלסטינית ללא חשש. 54% אמרו כי הם לא יכולים למתוח ביקורת. 85% מכלל הנשאלים אמרו, כי קיימת שחיתות במוסדות הרשות הפלסטינית. 47% רואים את הרשות הפלסטינית כנטל על העם הפלססטיני בעוד 46% רואים בה כנכס עבור העם הפלסטיני. לגבי השאלה מה הבעיה החמורה ביותר בפניה עומדת כיום החברה הפלסטינית ענו 29% כי המשך פעולות הכיבוש וההתיישבות [של ישראל], 28% העוני והאבטלה, 25% התפשטות השחיתות במוסדות הציבור (אתר PCPSR, 11 בפברואר 2020).

נספח

כללי

• להלן מבחר פרסומי מרכז המידע אודות ארבע סוגיות הנוגעות לרשות הפלסטינית, שנבחנו במסמך זה (כל הפרסומים בעברית ובאנגלית מצויים באתר מרכז המידע):
  • תפיסת “ההתנגדות העממית” (הטרור העממי).
  • עידוד הטרור העממי ע”י הרשות ופתח.
  • טיפוח תרבות השהידים.
  • טיפוח המאבק נגד ישראל והעדר חינוך לשלום במערכת החינוך הפלסטינית.

פרסומי-יסוד אודות אימוץ תפיסת “ההתנגדות העממית” (הטרור העממי) ע”י הרשות הפלסטינית ופתח

• ״תפיסת “ההתנגדות העממית” של הרשות הפלסטינית: שורשיה, מטרותיה ומשמעויותיה (1 ביוני 2010)״.
• “‘ההתנגדות העממית’ הפלסטינית והאלימות המופעלת במסגרתה” (20 במאי 2013).
• “הוועידה השביעית של פתח, שבה והעניקה לגיטימציה לטרור העממי (המכונה ע”י אבו מאזן ודוברי פתח “התנגדות עממית בדרכי שלום)” (12 בדצמבר 2016).
• “החלטות המועצה המרכזית של אש”ף ונאום הפתיחה של אבו מאזן קראו להמשך “ההתנגדות העממית בדרכי שלום” (קרי, הטרור העממי) ואף לחיזוקה; כבעבר, הוצג הטרור העממי, שבמסגרתו נעשה שימוש באלימות ובטרור, כ”התנגדות עממית בדרכי שלום” (17 בינואר 2018).

עידוד הטרור העממי ע”י סיוע הרשות הפלסטינית ופתח

• “פיגוע דקירה נוסף בירושלים, השלישי בחודש מאי. גם הפעם זכה הפיגוע לתמיכת פתח והרשות הפלסטינית. הרשות נמנעה מלגנותו” (21 במאי 2015).
• “מאפייני התייחסות הרשות הפלסטינית ותנועת פתח לפיגועי דריסה (ממצאי בדיקה)” (7 ביוני 2015).
• “תמיכת משפטנים פלסטינים בגל הטרור: ביטויי הזדהות ותמיכה של איגוד עורכי הדין ברשות הפלסטינית עם שני מחבלים, שביצעו פיגועי דקירה והרג בירושלים, שבהם נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים” (15 באוקטובר 2015).
• “ההסתה נגד ישראל ברשות הפלסטינית: שורשיה ומאפייניה” (5 ביוני 2017).
• “במגעים הדיפלומטים בין הרשות הפלסטינית לבין ארה”ב הביעה הרשות התנגדותה להפסקת תמיכתה הכספית במחבלים אסירים ובבני משפחות השהידים” (26 ביוני 2017).
• “יום השנה להקמת פתח צוין באוניברסיטאות ובמכללות ביהודה ושומרון באמצעות האדרת תופעות השהידים ועידוד לטרור” (10 בינואר 2018).
• “תנועת פתח בג’נין שכרה דירה עבור משפחת אחמד נצר ג’ראר, אחד מהמחבלים שביצעו את פיגוע הירי בו נהרג הרב רזיאל שבח ז”ל, במקום ביתה שנהרס” (1 במרץ 2018).
• “אבו מאזן ותנועת פתח ערכו טקסים חגיגיים לכבודו של פעיל פתח שרצח ישראלי ברחוב הגיא בירושלים לפני כעשרים שנה ושוחרר לאחרונה לאחר ריצוי עונשו” (22 במרץ 2018).
• “מימון הטרור ע”י הרשות הפלסטינית: אבו מאזן אישר לאחרונה את תקציב שנת 2018, אשר כ-7% ממנו מוקדשים לסיוע לאסירים, מחבלים משוחררים ומשפחות של שהידים” (29 במרץ 2018).
• “לגיטימציה לטרור: ביטויי הוקרה מצד אבו מאזן ובכירים בפתח וברשות הפלסטינית למחבלים אשר היו מעורבים ברצח ישראלים” (22 בנובמבר 2018).
• “הרשות הפלסטינית ממשיכה לעודד טרור: פתיחת סוכות אבלים בשגרירות הפלסטינית בסעודיה למחבל שביצע את פיגוע הירי הקטלני בברקן” (23 בדצמבר 2018).
• “המאבק על הריסת בתי משפחות מחבלים: הרשות הפלסטינית ופתח מסייעים לבנייה מחדש של בתי משפחות מחבלים שנהרסו ומאתגרים בכך את המסר ההרתעתי שמבקשת ישראל להעביר” (30 בדצמבר 2018).
• “הרשות הפלסטינית נוקטת מדיניות שיטתית של בנייה מחדש של בתי מחבלים שנהרסו על ידי ישראל: המקרה של אסלאם אבו חמיד” (31 באוקטובר 2019).
• “האדרת מחבלים וסיוע להם של פתח והרשות הפלסטינית: המקרה של עמר אבו לילא, שרצח שני ישראלים באזור אריאל” (4 ביולי 2019).

האדרת השהידים ע”י הרשות הפלסטינית ופתח

• “הפיכת שהידים למודל לחיקוי: פתח חנך באלבירה באופן בלתי רשמי כיכר על שמה של דלאל אלמע’רבי, מחבלת מפתח, שהשתתפה בפיגוע הדמים בכביש החוף (1978)” (18 במרץ 2010).
• “האדרת דמותם של שהידים, שביצעו פיגועי טרור רצחניים, והפיכתם למודל חיקוי: המקרה של דלאל אלמע’רבי, מחבלת מתנועת פתח שהשתתפה בפיגוע הדמים בכביש החוף” (23 במרץ 2017).
• “תרבות השהידים הפלסטינית והשפעתה על מבצעי פיגועים: פיגוע הדקירה בתחנה המרכזית בירושלים כמקרה מבחן” (1 בינואר 2018).
• “תרבות השהידים הפלסטינית: לרגל יום השנה להקמת פתח הנציח דף הפייסבוק הרשמי שלו חמש מחבלות פלסטיניות, שהיו מעורבות בפיגועי התאבדות והקרבה רצחניים” (4 בינואר 2018).
• “האדרת שהיד שביצע לאחרונה פיגוע דקירה, בטקס הוקרה שנתי לבוגרי בתי ספר תיכוניים ואוניברסיטאות בעיירה עיזריה מזרחית לירושלים” (18 בספטמבר 2019).

טיפוח המאבק נגד ישראל והעדר חינוך לשלום במערכת החינוך הפלסטינית

• “בדיקת ספרי לימוד פלסטינים מעלה כי נמשכת ההתכחשות לזכות קיומה של מדינת ישראל וטיפוח המאבק האלים נגדה“. מאת: נועה מרידור (7 במרץ 2006).
• “אודות מחקר שערך מכון גרמני על ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית”. מאת: תא”ל (בדימוס) עמוס גלבוע (20 באפריל 2016).
• ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית: ההתייחסות ליהודים, לישראל ולשלום“. מאת: ד”ר ארנון גרויס וד”ר רוני שקד (26 בדצמבר 2017).
• “ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית: ההתייחסות ליהודים, לישראל ולשלום (השלמה ועדכון, יוני 2018(“. מאת: ד”ר ארנון גרויס (22 ביולי 2018).
• “היחס ליהודים, לישראל ולשלום בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית לכיתות י”א, י”ב שהודפסו בשנים 2017-18“. מאת: ד”ר ארנון גרויס (11 באוקטובר 2018).
• “יהודים, ישראל והסכסוך בספרי הדרכה למורים, שיצאו לאור ע”י משרד החינוך של הרשות הפלסטינית”. מאת: ד”ר ארנון גרויס (6 בפברואר 2020).

^[1] במסגרת המערכה הדיפלומטית נגד תוכנית טראמפ הגישו הפלסטינים בקשה לדיון חירום במועצת הביטחון של האו"ם. כוונתם הייתה להגיש הצעת החלטה בנושא. סמוך למועד הישיבה התברר, כי מספר מדינות תצבענה נגד ההחלטה וחלקן תמנענה, כך שלא ניתן יהיה להעביר את הצעת ההחלטה (אשר צריכה הייתה לקבל רוב של תשע מדינות מתוך 15). לנוכח זאת נאלץ אבו מאזן להסתפק בנאום בפני מועצת הביטחון. ↑
^[2] ראו פרסום מרכז המידע מה-28 באפריל 2009: "יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן חוזר על סירוב הרשות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינת לאום בעל אופי יהודי"; מה-19 באפריל 2009: "מחלוקת מהותית סביב תפיסת שתי מדינות לשני עמים: סוגיית סירובם של הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת לאום בעלת אופי יהודי צפה ועלתה עתה מחדש, כפי שארע בעת מפגש אנאפוליס". ↑
^[3] מחקר על הקצבאות וההטבות שמקבלים מחבלים ובני משפחותיהם מהרשות הפלסטינית ראו: תת-אלוף (מיל') יוסי קופרווסר "פרס לטרור, תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2017. ↑

מאמרים נוספים בתחום