עבודה זאת בוחנת את תפיסת “ההתנגדות העממית” (אלמקאומה אלשעביה) של הרשות הפלסטינית ופתח, כפי שגובשה והוצגה בוועידה השישית של פתח (אוגוסט 2009). תפיסה זאת מוצגת ע”י הרשות הפלסטינית כמאבק פלסטיני לגיטימי, בלתי אלים, בנוסח “הפעולות העממיות” המתקיימות בבלעין ובנעלין או אף בשכונותיה הערביות של מזרח ירושלים.
עיקרי הממצאים של העבודה:
מקומה של “ההתנגדות העממית” במדיניות הכוללת של הרשות הפלסטינית: תפיסת “ההתנגדות העממית” אינה עומדת בפני עצמה אלא מהווה דרך פעולה, המחליפה בעיתוי הנוכחי את המאבק המזוין, ומהווה מרכיב מרכזי במדיניות הכוללת של הרשות כלפי ישראל. מדיניות זו מגלמת בתוכה מאבק מדיני, כלכלי, הסברתי ומשפטי נגד ישראל, המלווה את בניית המדינה הפלסטינית “מלמטה למעלה” ע”י ממשלת סלאם פיאצ’ ואת התהליך המדיני במתכונתו הנוכחית. יישום “ההתנגדות העממית” יוצר ביחסי הפלסטינים עם ישראל מתח תמידי, מבוקר ונשלט, המגלם יתרונות רבים עבור הרשות: באמצעותו יכולה הרשות הפלסטינית להפעיל לחצים על ישראל לשם קידום דרישותיה המדיניות, בהיקף ובמינון התואמים את ההתפתחויות בתהליך המדיני והנתפסים כלגיטימיים ע”י הקהילה הבינלאומית, ובו בזמן להציב בזירה הפנים-פלסטינית חלופה קבילה לתפיסת “ההתנגדות” המזוינת של חמאס.
“ההתנגדות העממית” אינה מהווה פעילות מחאה ספוראדית, “עממית” וספונטנית גרידא, אלא פעילות אנטי-ישראלית ממוסדת ומאורגנת המובלת ונתמכת ע”י הרשות הפלסטינית. פעילות “עממית” זאת מתמקדת בקידום מדיניות הרשות בנושאי גדר הביטחון, ההתנחלויות וירושלים. גילויי מחאה, שבתחילתם היו ספונטניים ואותנטיים, הפכו בידי הרשות לכלי חשוב לקידום המאבק נגד ישראל. במסגרת מיסוד התופעה מסייעת ממשלת הרשות הפלסטינית ל”וועדות עממיות” (מונח שהושאל מתקופת האנתיפאדה הראשונה), שהוקמו במוקדי החיכוך השונים, ותומכת במערכת ארגונית-לוגיסטית הדואגת להתנהלות השוטפת של פעולות “ההתנגדות העממית” ולשילוב פעילים מחו”ל ומישראל במסגרתם. בכירים ברשות הפלסטינית ובפתח דואגים להפגין נוכחות במוקדי “ההתנגדות העממית” ולהעביר את המסר כי הרשות עומדת מאחוריהם. הרשות הפלסטינית אף החלה להתיר במאי 2010 השתתפות פעילי חמאס בכירים באירועי “ההתנגדות העממית”, ביטוי לתחושתה כי האירועים הללו נמצאים תחת שליטה.
“ההתנגדות העממית” אינה נטולת אלימות כפי שטוענת הרטוריקה הפומבית של בכירי הרשות הפלסטינית (המכנה אותה “מקאומה סלמיה”, “התנגדות בלתי אלימה”) וכפי שמציגה הרשות הפלסטינית בפני המערב (כנובעת מהמורשת של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג). שכן, במסגרתה מופעלת אלימות “רכה” בדמות ידויי אבנים, עימותים פיזיים עם כוחות הביטחון הישראלים ואף השלכת בקבוקי תבערה,הגורמים לנפגעים בקרב כוחות הביטחון הישראלים ובקרב מפרי הסדר. פרשת משט הסיוע לרצועת עזה הוכיחה שבאלימות ה”רכה” המופעלת ע”י פעילים עוינים לישראל המכנים עצמם “פעילי זכויות אדם”טמון פוטנציאל להפיכתה לאלימות קשה וקטלנית.הרשות הפלסטינית מעודדת (אף כי לא במוצהר) אלימות “רכה” שכזאת,שלדעתנו נתפסת על ידה ועל ידי הציבור הפלסטיני כלגיטימית וכנשלטת. היא נמנעת מלגנות אותה, פעילי “הועדות העממיות” מארגנים מבעוד מועד את יידוי האבנים ופעולות אלימות נוספות, ומנגנוני הביטחון של הרשות נמנעים מלבצע נגדה פעילות סיכולית (גם כשהשלכת בקבוקי תבערה ויידוי אבנים מתרחשים במקומות אחרים ביהודה ושומרון, המצויים מחוץ למוקדי “ההתנגדות העממית”).
בו בזמן הרשות הפלסטינית פועלת להכלת אירועי “ההתנגדות העממית” ולמניעת הפיכתם למאבק צבאי מזוין בנוסח האנתיפאדה השנייה. אבו מאזן וסלאם פיאצ’ חוזרים ומצהירים, כיהם מתנגדים לטרור ולפעילות המזוינת המזיקה – לגרסתם – לאינטרסים הפלסטינים. במקביל, מנגנוני הביטחון של הרשות מקיימים פעילות סיכולית נמרצת ומתמשכת נגד חמאס (וארגוני טרור אחרים) ביהודה ושומרון ואינם מהססים לשתף פעולה בתחום זה עם כוחות הביטחון הישראלים, חרף הביקורת הקשה של חמאס. פעילות הסיכול שלהם תרמה לפגיעה בתשתית הצבאית-מבצעית של חמאס ובתשתית האזרחית שלה (חברה, חינוך, מסגדים, כספים) ביהודה ושומרון.
הרשות הפלסטינית מעודדת מעורבות בינלאומית (ולעיתים מעורבות ישראלית) במסגרת פעילות “ההתנגדות העממית” נוסח בלעין ונעלין. המדובר בפעילים ארגונים בלתי ממשלתיים(NGO’S) העוסקים בזכויות אדם, ארגונים ופעילים פרו-פלסטינים, ממדינות אירופה וממדינות נוספות בעולם ואף גורמים אנרכיסטים. הרשות הפלסטינית רואה במעורבותם גורם המעניק לגיטימציה ל”התנגדות העממית” (תוך הפעלת “אלימות רכה”) יוצרת תהודה תקשורתית בינלאומית ומקשה על ישראל להתמודד עם התופעה. (שימוש אינטנסיבי בארגוני זכויות אדם ובפעילים פרו-פלסטינים מחו”ל נעשה גם ע”י חמאס, כפי שהומחש בפרשת המשט הימי לרצועת עזה).
למרות עליית “ההתנגדות העממית” לקדמת הבמה לא נעלמה תפיסת “המאבק המזוין”, שהייתה דומיננטית לאורך העימות הפלסטיני-ישראלי כאמצעי המוביל למימוש המטרות הלאומיות הפלסטיניות. במצע של תנועת פתח, המהווה את הבסיס הארגוני והעממי של הרשות הפלסטינית, צוין באוגוסט 2009 כי תפיסה זאת נותרה בגדר חלופה אפשרית לעתיד, כשהתנאים המדיניים והחברתיים בסכסוך עם ישראל יחייבו זאת. זאת ועוד, פתח והרשות הפלסטינית מקיימים מדיניות של שימור מורשת “המאבק המזוין” וסמליו, דבר המוצא ביטוי בהנצחת זכרם של שהידים שנהרגו במהלך פיגועים קטלניים נגד ישראל. בנוסף לכך, ממשיכים פתח והרשות לטפח את הדמוניזציה של ישראל, להפיץ מסרי שנאה כלפיה (במינון משתנה) ולהימנע באופן עקבי מהכשרת דעת הקהל הפלסטינית לערכי השלום עם ישראל, גם בעידן בו מתקיים תהליך מדיני.
“מאזן הביניים” של יישום תפיסת “ההתנגדות העממית”, בראיית הרשות הפלסטינית ופתח, הינו, להערכתנו,חיובי ביותר. זאת, בראש ובראשונה, משום שה”התנגדות העממית” ממשיכה להתקיים במוקדים ובמימדים מאותרים, ומינון והיקף האלימות ה”רכה” המופעלת בה לא יצאה עד כה מכלל שליטה של הרשות הפלסטינית. הקמפיין התעמולתי המלווה את “ההתנגדות העממית” סייע ליצירת דימוי בזירה הבינלאומית לפיו הפלסטינים מנהלים מאבק נטול אלימות בדרכי שלום, בעוד שישראל מצטיירת כצד הפרובוקטיבי והמפריע למאמצי השלום. בזירה הפנים-פלסטינית, התמשכותה של “ההתנגדות העממית” במאפייניה הנוכחיים מסייעת, בראיית סלאם פיאצ’, לבניית המדינה הפלסטינית “מלמטה למעלה”, אינה מפריעה למאמצי הרשות הפלסטינית להביא לשיפור הסדר הציבורי ולצמצום תופעת האנרכיה, ולביסוס הכלכלה, ומחזקת בכך את מעמדם של הרשות הפלסטינית ושל פתח מול חמאס ומול האוכלוסייה ביהודה ושומרון.
אירועי משט הסיוע לרצועת עזה המחישו כיצד שימוש בכלי נשק “קרים” ע”י פעילים פרו-פלסטינים מרחבי העולם עלול להידרדר ולהסתיים בכמות נפגעים רבה, תוך גרימת נזק דיפלומטי ותדמיתי רב למדינת ישראל. בדפוס ה”התנגדות העממית” ביהודה ושומרון על האלימות ה”רכה” שבה, קיים פוטנציאל של הידרדרות, ולו גם בלתי מתוכננת, בודאי במקום רגיש ונפיץ כמוהר הבית. לקח זה עשוי להילמד, לחיוב ולשלילה, ע”י כל השחקנים הפלסטינים והזרים המעורבים באירועי “ההתנגדות העממית”.
ראוי להדגיש, כי בקיומה של “ההתנגדות העממית” על מאפייני האלימות “הרכה” שבה, לצד המשך התופעה של פיגועי בודדים, קיים פוטנציאל של הסלמה ואובדן שליטה של הרשות הפלסטינית (כפי שאירע בעבר). זאת או כתוצאה מהידרדרות בלתי מתוכננת באחד ממוקדי החיכוך של “ההתנגדות העממית” (במיוחד במקום רגיש ונפיץ כמו הר הבית); או כתוצאה של התפשטות בלתי מתוכננת של האירועים למוקדים נוספים ביהודה ושומרון, כמו שכם וג’נין, שם שוררת רגיעה; או בעקבות תוצאות קטלניות של פיגועי בודדים (זריקת בקבועי תבערה, ירי, הנחת מטענים). לאלו ניתן להוסיף את האפשרות שחמאס ושאר ארגוני הטרור, הנתונים ללחצי מנגנוני הביטחון של ישראל והרשות הפלסטינית, יצליחו בסופו של דבר להוציא לפועל פיגועי ראווה פרובוקטיביים, במגמה לפגוע ברשות הפלסטינית ולנסות לתעל את “ההתנגדות העממית” לפעילות צבאית אלימה נגד ישראל.
“מפת הדרכים” קובעת כי בשלב הראשון נדרש מהפלסטינים, בין השאר, להלחם בטרור. ממשלת ישראל, בהערה הראשונה למפת הדרכים, קבעה כי הפלסטינים יקימו מנגנוני ביטחון חדשים שיילחמו בטרור, באלימות ובהסתה, ויקיימו “סיכול אמיתי” של הטרור והאלימות (אתר ספריית הכנסת, החלטת ממשלת ישראל מה-25 במאי 2003). בחינת מאפייני “ההתנגדות העממית” מצביעה כי תנאי זה לא קוים במלואו. אומנם הפעילות המתמשכת של הרשות (ושרותי הביטחון הישראלים) תרמה לכך שהטרור, האלימות וההסתה במאפייניהם החמורים של תקופת ערפאת (האנתפאדה השנייה)פחתו בצורה משמעותית. אולםהם לא נעלמו לחלוטין ולמעשה, במסגרת תפיסת “ההתנגדות העממית”הם לבשו צורה חדשה, מתוחכמת יותר, נשלטת יותר, “רכה” יותר, אשר לדעת הפלסטינים ניתנת ל”עיכול” ע”י ארה”ב והקהילה הבינלאומית ואינה פוגעת במהלכים המדיניים מול ישראל.
