ערוץ 1, 24 בספטמבר, באדיבות ערוץ 1 ועודד גרנות
עמוד השער של ספרו של שפיק דינץ'
שפיק דינץ’: “כשהגיעו חיילים עם מסוקים והחלו לרדת אל הספינה הם לא ירו, ורק לאחר שנתקלו בהתנגדות, והחיילים נוכחו לדעת שכמה מחבריהם נמצאים בסכנת חיים, הם החלו להשתמש באש חיה” (ערוץ 1, 24 בספטמבר, באדיבות ערוץ 1 ועודד גרנות).
כללי
1. ב-24 בספטמבר העניק העיתונאי שפיק דינץ’ ראיון לערוץ 1 הישראלי. דינץ’ היה עד לעימות שעל גבי ה"מרמרה" והוא תעד את ההתרחשויות בספר שכתב "המאוי מרמרה המדממת". תיאור האירועים ע"י שפיק דינץ’ הינו מאוזן יחסית, ויש בו משקל רב להתרחשויות שהוא ראה וחווה1.
2. בראיון לערוץ 1 חזר דינץ’ על נקודת מפתח, שאותה הוא תאר בספרו. הוא מציין כי ראה במו עיניו כי חיילי צה"ל, שירדו מהמסוקים אל ה"מרמרה", לא ירו לעבר הנוסעים. לדבריו רק לאחר שהחיילים נוכחו לדעת, שכמה מחבריהם נמצאים בסכנת חיים, הם החלו להשתמש באש חיה2.
3. דבריו אלו של דינץ’, ותיאורים נוספים המופיעים בראיון ובספר שכתב, עולים בקנה אחד עם עדויות הלוחמים הישראלים שעלו לסיפון. הם סותרים באופן מוחלט את הנרטיב שבנה IHH על אירועי המשט, המסתמך על עדויות מוטות של פעילים, שהיו על גבי ה"מרמרה". עדויות אלו היוו בסיס לדו"ח המוטה והחד-צדדי של ועדת זכויות האדם של האו"מ, ולהערכתנו יהוו בסיס גם לעמדה התורכית שתוצג בפני ועדת החקירה של מזכ"ל האו"מ.
עמוד השער של ספרו של שפיק דינץ’: "המאוי מרמרה המדממת"
נספח א’
-
להלן תמליל ראיון ערוץ 1 מתאריך 24 בספטמבר עם שפיק דינצ’. הראיון (בשפה התורכית) התקיים עם רפאל סאדי, דובר התאחדות יוצאי תורכיה בישראל. התמליל וההדגשות הם של מרכז המידע.
-
מראיין: אתה כותב בספרך המעניין, שממשלת תורכיה לא הייתה צריכה להתיר למשט לצאת לדרכו, מדוע?
-
דינץ’: ישראל הצהירה מספר פעמים שלא תיתן לספינה להיכנס לעזה. לאחר הצהרות אלה, אנחנו לא האמנו שהספינות הללו יכולות להגיע לעזה. הספינות הללו לא היו צריכות לצאת מתורכיה, אך קרה מה שקרה, והן יצאו.
-
מראיין: מעדות הראייה שלך, מתברר שחיילי צה"ל פתחו באש רק כאשר הרגישו שהם או חבריהם נמצאו בסכנת חיים.
-
דינץ’: כמו שאתם יודעים, הייתי בספינה. ראיתי במו עיניי, שכשהגיעו החיילים עם מסוקים והחלו לרדת אל הספינה, הם לא ירו, ורק לאחר שנתקלו בהתנגדות והחיילים נוכחו לדעת שכמה מחבריהם נמצאים בסכנת חיים, הם התחילו להשתמש באש חיה.
-
מראיין: האם היית עד לשימוש בסכינים ובמוטות ברזל?
-
דינץ’: למען האמת, לא ראיתי שנעשה שימוש בסכינים. שימוש במוטות ברזל ראיתי.
-
מראיין: אתה מתאר בספרך מקרים של יחס אנושי מצד חיילי צה"ל [כלפי נוסעי הספינה, לאחר מעצרם], כמו שחרור מאזיקים, ואף מפגש מעניין עם יהודי ממוצא טורקי בישראל, שנתן לך את הטלפון הנייד שלו.
-
דינץ’: החיילים שחררו את האזיקים מידיהם של כמה אנשים שהתקשו, במיוחד הם עשו זאת לאנשים מבוגרים ולנשים ולאנשים שלא התפרעו. באשר לשוטר הישראלי, הוא דיבר טורקית מצוינת, שוחחנו אתו, הוא אמר שהגיע לישראל מאיסטנבול. הוא שאל אותי אם יצרתי קשר עם משפחתי ואם יש לי טלפון להתקשר. אמרתי לו שאין לי, והוא נתן לי את הטלפון הנייד האישי שלו ובזכותו התקשרתי למשפחתי. אני שוב מודה לו כעת.
-
מראיין: ספרך מאוזן יותר ופחות חד-צדדי. האם אינך חושש שממשלת תורכיה לא תאהב אותו ושאתה עצמך תהפוך מטרה לביקורת?
-
דינץ’: כשהתחלתי לכתוב את הספר, ידעתי שגורמים רבים בתורכיה לא יאהבו את מה שיש לי לומר, למשל: אנשי ארגון IHH , ממשלת תורכיה, וגם ממשלת ישראל.
-
מראיין: תודה רבה לך, אני מאחל לך להמשיך ולהיות עיתונאי הוגן.
1 ראו לקט מידע מה-15 בספטמבר 2010: "הערכות IHH ללחימה נגד צה"ל והאלימות שהפעילו פעילי הארגון כפי שהם מצולמים ומתוארים בספרו של עיתונאי תורכי בשם שפיק דינץ’, אשר השתתף במשט של ה’מרמרה’".
2 בספרו מפרט דינץ’ כי רק לאחר ששלושה חיילי צה"ל נלקחו כבני ערובה, והורדו לסיפון התחתון, החלו להישמע קולות ירי.
