“ההתנגדות העממית” הפלסטינית והאלימות המופעלת במסגרתה

עיקרי ממצאי העבודה

1.    מטרת עבודה זאת לבחון את תפיסת "ההתנגדות העממית" (אלמקאומה אלשעביה), כפי שהתגבשה בשנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אומצה בוועידה השישית של פתח (אוגוסט 2009) ויושמה מאז ביהודה ושומרון ע"י הרשות הפלסטינית ופתח. תפיסה זאת הפכה למרכיב מרכזי במדיניות הרשות הפלסטינית, העושה בה שימוש לקידום מגוון האינטרסים שלה מול ישראל, הזירה הבינלאומית והזירה הפנים-פלסטינית.

2.    עיקרי ממצאי העבודה:

א.    "ההתנגדות העממית" מהווה דרך פעולה, מרכזית, המיושמת בשטח והמשולבת במאבק המדיני, הכלכלי, ההסברתי והמשפטי, שמנהלת הרשות הפלסטינית נגד ישראל. בראיית הרשות הפלסטינית ופתח יישום תפיסת "ההתנגדות העממית" יוצר ביחסי הפלסטינים עם ישראל מתח תמידי, מבוקר ונשלט, שבאמצעותו ניתן להפעיל לחצים על ישראל, בהיקף ובמינון התואמים את ההתפתחויות בתהליך המדיני והנתפסים כלגיטימיים ע"י הקהילה הבינלאומית. בו בזמן בזירה הפנים-פלסטינית מציבים הרשות הפלסטינית ופתח באמצעות "ההתנגדות העממית" חלופה קבילה על הציבור הפלסטיני לתפיסת "ההתנגדות המזוינת" של חמאס, שבראיית הרשות הפלסטינית ופתח, אינה מועילה לשלב הנוכחי של המאבק הפלסטיני נגד ישראל.

ב.  "ההתנגדות העממית" אינה מחאה שקטה ונטולת אלימות כפי שטוענת הרשות הפלסטינית. במסגרתה נעשה שימוש מאסיבי באלימות המתבצעת באמצעי לחימה "קרים", בדגש על יידויי תכוף של אבנים והשלכת בקבוקי תבערה וביצוע ספוראדי של סוגי פיגועים אחרים כגון דקירה או דריסה. השימוש באמצעי לחימה "קרים" נגד כוחות הביטחון הישראלים ונגד אזרחים ישראלים תפס בשנים האחרונות את המקום המרכזי בנפח האלימות המתבצעת ביהודה ושומרון (לעומת ירידה משמעותית בנפח הפעילות המזוינת באמצעות כלי נשק "חמים"). היקף הפעולות האלימות באמצעות כלי נשק "קרים" נמצא במגמת עליה מאז מבצע "עמוד ענן", הגם ש"ההתנגדות העממית" לא הפכה להתקוממות המונית (באירועי "ההתנגדות העממית" משתתפים במרבית המקרים עשרות עד מאות בני אדם). סוג זה של פיגועים גורם מידי פעם להרוגים ולפצועים הן בקרב אזרחים וחיילים ישראלים והן בקרב מחוללי האלימות בצד הפלסטיני.

ג.   הרשות הפלסטינית תומכת בפומבי באלימות המתבצעת באופן שיטתי במסגרת "ההתנגדות העממית". היא מעניקה סיוע כספי ולוגיסטי באופן ישיר ועקיף לגופים המניעים את "ההתנגדות העממית". מנגנוני הביטחון של הרשות נמנעים מלנקוט בצעדי סיכול אפקטיביים נגד השימוש בכלי נשק "קרים" כפי שהם נוקטים נגד הפעילות המזוינת, הגם שהם פועלים להכלת החיכוכים האלימים ולשימור השליטה עליהם. בזירה הבינלאומית הרשות הפלסטינית נותנת לגיטימציה מלאה ל"התנגדות העממית". למרות האלימות הרבה המופעלת במסגרתה ולמרות שהיא גורמת לנפגעים (לאחרונה נהרג אזרח ישראלי כתוצאה מפיגוע דקירה), מוצגת "ההתנגדות העממית" ע"י הרשות הפלסטינית כ"התנגדות" המתבצעת בדרכי שלום. היא מכונת ע"י הרשות הפלסטינית ופתח בשם מקאומה סלמיה (התנגדות בדרכי שלום, קרי-התנגדות בלתי אלימה) או מקאומה ע'יר מסלחה (התנגדות בלתי חמושה) וככזאת היא "משווקת" לקהילה הבינלאומית.

ד.  מנגד, הרשות הפלסטינית מתנגדת לשימוש בכלי נשק "חמים" ולהפיכת "ההתנגדות העממית" למאבק צבאי מזוין עם ישראל. הרשות ומנגנוני הביטחון הפלסטינים אוכפים עמדתם זאת על חמאס ועל שאר ארגוני הטרור באמצעות פעילות סיכולית מתמשכת וממשיכים בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, חרף הביקורת הקשה מצד חמאס. עם זאת, במישור העקרוני הרשות הפלסטינית ופתח אינם פוסלים  את תפיסת "המאבק המזוין": במצע של תנועת פתח (אוגוסט 2009) נאמר, כי תפיסת "המאבק המזוין" נותרה בגדר חלופה אפשרית לעתיד, לכשהתנאים המדיניים והחברתיים בסכסוך עם ישראל יחייבו זאת. זאת ועוד, גם בעידן "ההתנגדות העממית", פתח והרשות הפלסטינית משמרים את המורשת והסמלים של "המאבק המזוין" נגד ישראל, דבר המוצא ביטוי בהנצחת זכרם של שהידים (מכל הארגונים), שנהרגו במהלך פיגועי טרור נגד ישראל.

ה.  "ההתנגדות העממית" אומנם אינה מופעלת ברובה ע"י ארגוני הטרור הפלסטינים אך היא אינה בהכרח מחאה "עממית" וספונטנית, כפי שמציגים אותה הרשות הפלסטינית ושאר מארגניה. גילויי המחאה במסגרת "ההתנגדות העממית", שבראשיתם היו מקומיים, ספונטניים ואוטנטיים, התמסדו בהמשך (בעיקר מאז הועידה השישית של פתח) והפכו לכלי פוליטי חשוב בידי הרשות הפלסטינית ופתח. לשם המאבק בגדר הביטחון ובהתנחלויות הוקמו כשלושים "וועדות עממיות", מונח שהושאל מתקופת האינתיפאדה הראשונה, והוקמה ועדת-על, שמקום מושבה בראמאללה. במקביל הוקמה ע"י הרשות ופתח מערכת ארגונית ממוסדת להנעת מחאת הציבור הפלסטיני בסוגיית האסירים, שבשנה האחרונה צברה תנופה. בפעילות ה"התנגדות העממית" משולבים גם סטודנטים מהאוניברסיטאות והמכללות ביהודה ושומרון; פעילי ארגוני טרור פלסטינים (בדגש על חמאס, החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין); פעילי NGO's המזוהים בעיקר עם השמאל הפלסטיני (בדגש עם "היוזמה הלאומית" בהנהגת מצטפא ברע'ותי); פעילים פרו-פלסטינים מחו"ל (בעיקר ממדינות המערב), המגיעים באופן מאורגן לתקופות זמן קצובות ליהודה ושומרון ופעילי שמאל קיצוני מישראל.

ו.    בשנת 2012 עלה היקף אירועי ה"התנגדות העממית" בהשוואה לשנת 2011, ומספרם הגיע לכמה מאות אירועים מידי חודש. היקפם של האירועים הללו המשיך לעלות בחודשים הראשונים של 2013 וקיבע ביהודה ושומרון רף גבוה של "אלימות עממית" בהשוואה לשנים הקודמות. שני נושאים מרכזיים, אשר ליבו את האירועים והגבירו את עוצמתם בחצי שנה האחרונה,היו מבצע "עמוד ענן" וסוגיית המחבלים הפלסטינים האסורים בישראל (בעיקר לאחר "עסקת שליט", שזכתה לתהודה ציבורית רבה). לגידול בהיקף ידויי האבנים והשלכת בקבוקי תבערה נוסף גם גידול בפיגועי דקירה (11 בשנת 2012 לעומת ארבעה בשנת 2011). השימוש בכלי נשק "קרים"גרם בשנה האחרונה למותם של שני אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון (כתוצאה  מפיגוע דריסה ופיגוע דקירה). כמו כן נפצעו במהלך 2012  35 אזרחים ישראליים, למעלה ממחציתם בשל השלכת בקבוקי תבערה ויידויי אבנים. מנגד, היקף הפיגועים שבהם נעשה שימוש בנשק חם נותר בשנת 2012 נמוך יחסית על אף מאמצי חמאס וארגוני טרור נוספים לעודד פיגועים כאלו ביהודה ושומרון (6.4% מכלל הפיגועים).

ז.     חמאס, הג'יהאד האסלאמי בפלסטין וארגוני טרור נוספים, הפועלים ברצועת עזה, ממשיכים לתפוס את המאבק הצבאי המזוין כדרך הפעולה הנבחרת בחתירתם להשגת מטרת-העל האסטרטגית, שהינה חיסול מדינת ישראל. עם זאת, "ההתנגדות העממית" אינה נפסלת ע"י חמאס אך נתפסת על ידה כחלופה משלימה בלבד למאמץ העיקרי. כפועל יוצא מתפיסה זאת, חמאס וארגוני הטרור האחרים עושים מאמץ להקים תשתיות טרור חמושות ביהודה ושומרון (עד כה ללא הצלחה יתרה). חוסר הצלחתם "לייצא" טרור ליהודה ושומרון נובעת, להערכתנו, בראש ובראשונה מפעולות הסיכול היעילות של כוחות הביטחון הישראליים. לכך ניתן להוסיף את פעולות הסיכול של מנגנוני הביטחון והפלסטינים ואת רתיעת הציבור הפלסטיני, לפחות בשלב זה, מפני תשלום המחירים הכבדים הכרוכים בפרוץ אינתיפאדה חדשה. בו בזמן פעילי חמאס וארגוני טרור נוספים נוטלים חלק באירועי "ההתנגדות העממית" ביהודה ושומרון הגם, שאין הם מהווים בהן מרכיב מרכזי, והם מקפידים לעת עתה, שלא לאתגר יתר על המידה את מנגנוני הביטחון הפלסטינים. במקביל מקפידים כלי התקשורת של חמאס והג'יהאד האסלאמי לסקר את "ההתנגדות העממית", לשבח אותה, לעודד את המשכה ולהשמיע קריאות מפורשות ל"אינתיפאדה שלישית".

ח.   הרשות הפלסטינית מאפשרת ולעיתים גם מעודדת מעורבות ארגונים אנטי-ישראליים מרחבי העולם (בעיקר ממדינות המערב), חלקם משולבים במתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, באירועי ה"התנגדות העממית". מרבית הפעילים הזרים הפועלים ביהודה ובשומרון משתייכים לארגונים בלתי ממשלתיים(NGO's) , בעיקר ארגונים המזוהים עם השמאל הקיצוני באירופה, בארה"ב ובישראל (הבולט שבהם הינו ארגון ISM, שבסיסו בשמאל הקיצוני בארה"ב, המגלה פעלתנות רבה ביהודה ושומרון). בקרב ארגוני הטרור הפלסטינים המעורבים ב"התנגדות העממית" ומקיימים קשר שוטף עם ארגוני שמאל קיצוני באירופה (בדגש על צרפת ואיטליה) בולט ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין. הרשות הפלסטינית ומחוללי "ההתנגדות העממית" רואים במעורבות הפעילים הזרים גורם המעצים את "ההתנגדות העממית", יוצר עבורה תהודה תקשורתית נרחבת ותורם להכפשת ישראל בזירה הבינלאומית (הטמעת הדימוי "ישראל מדינת אפרטהייד"). עם זאת, בשנה האחרונה נוצר לרשות הפלסטינית עניין להבליט את התפקיד הפלסטיני ב"התנגדות העממית" וראשיה הצהירו בפומבי, כי היו מעדיפים לראות דומיננטיות פלסטינית במחאות ובהפגנות. גם חמאס עושה שימוש נרחב בארגונים ובפעילים בינלאומיים, שמקורם בשמאל הקיצוני ובאסלאם הקיצוני, לשם קידום פרויקטים תומכי-חמאס ברצועה כמו קמפיין שיגור כלי שיט לרצועה לשם "פריצת המצור" (קמפיין שדעך מאז אירוע ה"מרמרה" לנוכח רצף כישלונות) ושיגור שיירות אספקה לרצועה.

3.    "מאזן הביניים" של יישום תפיסת "ההתנגדות העממית", בראייתם של הרשות הפלסטינית ופתח הינו, להערכתנו, חיובי ביותר. שכן, אירועי "ההתנגדות העממית" העסיקו בשנים האחרונות ללא הרף את כוחות הביטחון הישראליים ביהודה ובשומרון וסייעו לשימור הבעיה הפלסטינית על סדר היום הפוליטי והתקשורתי העולמי. למרות האלימות הרבה המשולבת באירועי "ההתנגדות העממית", ולמרות הפגיעות שנגרמו לאזרחים ולחיילים ישראלים כתוצאה משימוש בנשק "קר", הצליחו הפלסטינים לטפח את מצג השווא, כי הם מנהלים "התנגדות" בדרכי שלום לעומת ישראל המצטיירת ככובש וכמדכא. מנגד, "ההתנגדות העממית" לא יצאה עד כה מכלל שליטה של הרשות הפלסטינית, היא ממשיכה להתקיים במוקדי חיכוך קבועים והיקפה נותר מוגבל (הגם שטמון בה פוטנציאל של הידרדרות). בזירה הפנים-פלסטינית, "ההתנגדות העממית" במאפייניה הנוכחיים שיפרה את מעמדם של הרשות הפלסטינית ופתח מול חמאס ובו בזמן היא לא הפריעה למאמצי הרשות הפלסטינית להביא להחזרת הסדר הציבורי ביהודה ושומרון ולצמצום תופעת האנרכיה בשטח.

4.    על רקע מאזן הביניים החיובי, בכירים ברשות הפלסטינית ובפתח, שבו והצהירו על כוונתם להעצים את אירועי "ההתנגדות העממית" בשנת 2013 ולשכלל את טקטיקות הפעולה הננקטות במסגרתם (דוגמת חסימות כבישים והקמת "מאחזים"). זאת, להערכתנו, מתוך הנחת מוצא, שהרשות הפלסטינית תוכל להמשיך ולהפיק את מירב התועלת המדינית מאירועי "ההתנגדות העממית" ובו בזמן לשלוט עליהם ולמנוע ניצולם בידי חמאס וארגוני טרור נוספים. בהקשר זה לא נראה, כי ביקור נשיא ארה"ב ברק אובאמה בישראל וברשות הפלסטינית והציפייה לחידוש המו"מ הישראלי-פלסטיני יובילו לירידה בהיקפה או בעוצמתה של "ההתנגדות העממית" אלא להפך- "ההתנגדות העממית" והאלימות, הנלווית אליה, עלולים להתגבר בשנה הקרובה בין אם כאמצעי ל"דירבון" התהליך המדיני ובין אם בעקבות תסכול הנובע מאי-מימוש הציפיות להישגים פלסטינים כתוצאה מחידוש התהליך המדיני.

 מבנה העבודה

6.   העבודה כוללת שבעה פרקים הבוחנים היבטים שונים, רעיוניים ומעשיים, של "ההתנגדות העממית". להלן פירוט.

פרק א': תפיסת "ההתנגדות העממית" ומקומה של האלימות במסגרתה:

1)   רקע היסטורי: מקומה של תפיסת "ההתנגדות העממית" במאבק הלאומי הפלסטיני.

2)   אימוץ תפיסת "ההתנגדות העממית" בוועידה השישית של פתח (אוגוסט 2009).

3)   הפיכתה של "ההתנגדות העממית" למרכיב מרכזי במדיניות הרשות הפלסטינית.

4)   מקומה של האלימות בתפיסת "ההתנגדות העממית".

5)   האם השימוש באמצעי לחימה "קרים" הינו פעולת טרור?

  פרק ב': ההיבט הארגוני והלוגיסטי:

1)        שורשי "הוועדות העממיות".

2)        הפריסה והפעילות של "הוועדות העממיות".

3)        ועדת התאום העליונה.

4)        פעילים בולטים ב"ועדות העממיות" ובוועדת התאום העליונה.

5)   מעורבות סטודנטים ומוסדות אקדמאים בפעילות "ההתנגדות העממית".

6)        הסיוע הכספי והלוגיסטי ל"התנגדות העממית".

פרק ג': יישום תפיסת "ההתנגדות העממית" ביהודה ושומרון:

1)   מאפיינים כלליים של אירועי "ההתנגדות העממית".

2)   מוקדי ה"התנגדות העממית".

3)   נושאים ומועדים המלבים את אירועי "ההתנגדות העממית"

4)   הנושא המוביל בשנה האחרונה: מחאת האסירים:

א.      מאפיינים כלליים.

ב.      משמעות הדרישה לשחרור מחבלים האסורים בישראל.

ג.       מוסדות וארגונים הפועלים למען האסירים הפלסטינים.

ד.      הדינאמיקה שהובילה להפיכת מחאת האסירים למוקד של "ההתנגדות העממית".

5)   מתחם הר-הבית כמוקד חיכוך רגיש ונפיץ.

6)   דפוסי פעולה מרכזיים במסגרת "ההתנגדות העממית":

א.      עליית היקף השימוש בכלי נשק "קרים".

ב.      השלכת בקבוקי תבערה.

ג.       יידוי אבנים.

ד.      פיגועי דקירה.

ה.      פיגועי דריסה.

7)   המעבר מ"התנגדות עממית" לפעילות מזוינת.

פרק ד': דגמים שונים של "ההתנגדות העממית" ביהודה, שומרון ורצועת עזה:

1)        דגם בלעין ונעלין.

2)        פגיעה בכלי רכב ישראליים הנעים בכבישי יהודה ושומרון.

3)        הקמת מאחזים.

4)        חסימת עורקי תחבורה ראשיים.

5)        דגמים נוספים.

6)        אירועים תודעתיים ברצועת עזה.

פרק ה': עמדת הרשות הפלסטינית כלפי אירועי "ההתנגדות העממית":

1)   עידוד "ההתנגדות העממית" בצד פעולות הכלה.

2)   סיכול פעילות צבאית.

3)   מתן הכשר דתי אסלאמי לתפיסת "ההתנגדות העממית".

4)   שימור המורשת הלוחמנית של "המאבק המזוין".

פרק ו': חמאס ו"ההתנגדות העממית":

1)   עמדת חמאס כלפי תפיסת "ההתנגדות העממית".

2)   מעורבות חמאס באירועי "ההתנגדות העממית".

3)   השיח התקשורתי סביב ה"התנגדות העממית" בין חמאס לרשות הפלסטינית.

פרק ז': ה"ההתנגדות העממית" והקהילה הבינלאומית:

1)   המעורבות הבינלאומית בפעולות "ההתנגדות העממית".

2)   ISM: הארגון הזר הבולט באירועי ה"התנגדות העממית".

3)   עמדות הרשות הפלסטינית כלפי המעורבות הבינלאומית.

4)   הועידות הבינלאומיות בבלעין לתמיכה ב"התנגדות העממית".

5)   מעורבות קבוצה ישראלית: "אנרכיסטים נגד הגדר".

6)   "שיווק" "ההתנגדות העממית" למדינות המערב.

 

למסמך המלא  בפורמט PDF לחץ כאן

מאמרים נוספים בתחום