מימין : בכירי החמאס (מימין : מוסא אבו מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית בחמאס, ואסמאעיל הניה, ראש ממשל חמאס ברצועה) ובכיר הפתח עזאם אלאחמד לאחר טקס חתימת הסכם הפיוס בעזה (פלסטין אלא'ן, 23 באפריל 2014). משמאל : חתימות בכירי החמאס וחברי משלחת אשף על הסכם הפיוס הפלסטיני (דף הפייסבוק הרשמי של הפתח, 23 באפריל 2014)
כללי
1. הסכם הפיוס עם פתח (23 באפריל) מציב בפני חמאס בעייתיות, המוכרת מהעבר, באשר לאופן התנהלותה בסוגיית הסכסוך הישראלי – פלסטיני: מחד גיסא, לחמאס יש עניין (לפחות בשלב זה) לקדם את מימוש הסכם הפיוס, לא להצטייר כמי שמנסה לטרפד אותו, ולהימנע מלספק "תחמושת הסברתית" לישראל (המאשימה את הרשות בהכשלת המו"מ). בנוסף לכך מעוניינת חמאס לנצל את ההסכם לשיפור הדימוי הבינלאומי שלה, לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, לשיפור יחסיה עם מצרים ולהדיפת הטענות על היותה ארגון טרור. מאידך, אין בכוונת חמאס לשנות את עמדות היסוד הנוקשות שלה בסכסוך הישראלי – פלסטיני ובמרכזן הסירוב להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל וראיית דרך הטרור (ה"התנגדות") כאסטרטגיה המובילה בקידום האינטרסים הפלסטינים.
2. בעייתיות זאת כבר ניצבה בפני הנהגת חמאס בהתייחסותה לשני הסכמי הפיוס הקודמים, בקהיר (4 במאי 2011) ובדוחה (6 בפברואר 2012). המוצא שלה בעבר מבעייתיות זאת היה הצבת חזות פרגמטית כלפי המערב וכלפי הרשות הפלסטינית ובמקביל הבהרה, ל"אוזניים פלסטיניות" כי גם לאחר הפיוס הפנים – פלסטיני חמאס לא ויתרה כהוא זה על עמדותיה אלו (ניתוח הצהרות בכירי חמאס לאחר הסכם הפיוס בקהיר, כמקרה מבחן, העשוי להיות רלוונטי למציאות הנוכחית, ראו נספח). אולם ניסיון העבר מצביע, כי ככל שעבר הזמן וההסכמים הללו "התמסמסו", כך גברה הרטוריקה הנוקשה של חמאס, הובלטה ההיצמדות לעמדות היסוד הנוקשות שלה והתמעטו הגמישויות הטקטיות של דובריה.
3. בשלב (ראשוני) זה מסתפקים דוברי חמאס בהבלטת המשותף בינם לבין פתח והרשות הפלסטינית, לעיתים באופן מניפולטיבי. כך למשל, שיבח צלאח ברדאויל, בכיר חמאס, את נאומו של אבו מאזן ב"מועצה המרכזית" של אשייפ (26 באפריל 2014). הוא ציין כי ההכרה של אבו מאזן בכישלון המו"מ עם ישראל (כפי שהשתקף, לטענתו, בנאום) היוותה התחלה טובה "לחיזוק האחדות הלאומית". הוא גם שיבח את עמדותיו של אבו מאזן לגבי אי ההכרה בישראל כמדינה יהודית, הפסקת הבנייה בהתנחלויות, והדבקות ב"זכות השיבה". עם זאת הוא הוסיף – "כמובן שחמאס אינה מכירה בישראל, ולא תכיר בה" (אלמיאדין, לבנון, ערוץ טלוויזיה המקורב לחזבאללה, 26 באפריל 2014)[1]. דוברים נוספים של חמאס, פוזי ברהום ובאסם נעים, שיבחו גם הם את מה שהציגו כהודאה של אבו מאזן בכישלון המו"מ, הדבקות בירושלים כבירת המדינה הפלסטינית ואי ההכרה בישראל כמדינה יהודית (דף הפייסבוק של פוזי ברהום, דובר חמאס, 26 באפריל 2014; סי"צ, 26 באפריל 2014, התבטאות של באסם נעים, יועצו של אסמאעיל הניה לענייני חוץ).
4. בנוסף, יועץ התקשורת של ראש ממשלת חמאס, טאהר אלנונו, הכחיש בתוקף (קדסנט, 27 באפריל) התבטאות, שיוחסה לו בעיתון האמריקאי "וושינגטון פוסט", בדבר כוונת חמאס להכיר במדינת ישראל. לדבריו סוגיית הכרת חמאס במדינת ישראל אינה ניתנת ליישום כלל וכלל. גם דובר חמאס בחו"ל, חסאם בדראן, דחה מכל וכל כל כוונה של חמאס "להכיר במה שמכונה ישראל". בדראן ציין, כי סוגיית ההכרה "בלגיטימיות של הציונים" הינה עניין, שיש לדחותו ולא לדון בו (עמוד הפייסבוק של חסאם בדראן, 27 באפריל).
5. בשלב זה, ככל הידוע לנו, עדיין לא התייחסו דוברי חמאס לסוגיית המאבק המזויין ("ההתנגדות") בהיותם מודעים להבדלי העמדות בנושא זה בינם לבין אבו מאזן והרשות הפלסטינית. עם זאת, בהמשך, צפוי שסוגיית מפתח זאת תצוף ותעלה על פני השטח. זאת הן במסגרת ההסברה הפנים – פלסטינית, שחמאס עשויה להידרש לה (למשל, כמענה להאשמות שחמאס זנחה את דרכה), והן כתמיכה בפיגועים העלולים להתבצע מרצועת עזה וביהודה ושומרון.
נספח א'
הצהרות בכירי חמאס לאחר הסכם הפיוס הפנים – פלסטיני בקהיר (4 במאי 2011) כמקרה מבחן: הצגת חזות טקטית מתונה לצד הדגשת עמדות היסוד הנוקשות
כללי
1. ב-23 באפריל 2014 נחתם ברצועות עזה הסכם פיוס בין משלחות פתח וחמאס. ביסוד ההסכם עומדת התחייבות של שני הצדדים לממש סעיפים עליהם הוסכם ביניהם בעידות קהיר (4 במאי 2011) ודוחה (6 בפברואר 2012). סעיפים אלו כוללים הקמת ממשלת הסכמה לאומית (או "ממשלת טכנוקרטים", בלשונו של אבו מאזן) תוך חמישה שבועות: קיום בחירות בו זמנית לנשיאות, למועצה המחוקקת ולמועצה הלאומית הפלסטינית לא יאוחר משישה חודשים מהקמת ממשלת האחדות; חידוש פעילותן של "ועדת הפיוס החברתית" ו"ועדת החירויות" העוסקות בין השאר בשחרור הדדי של אסירים ובמתן היתר לפעילות פוליטית של פתח ברצועה ושל חמאס ביהודה ושומרון וכינוס ועדה שתעסוק ברה-ארגון באשייפ.
|
2. בעקבות החתימה על הסכם הפיוס בקהיר (4 במאי 2011) השמיעו בכירי חמאס התבטאויות, שנועדו להציג חזות פרגמאטית כלפי המערב ולהפגין עמדה פייסנית כלפי הרשות הפלסטינית. אולם, במקביל, שבו והבהירו בכירי חמאס, ובמרכזם יו"ר הלשכה המדינית ח'אלד משעל, כי גם לאחר הפיוס הפנים-פלסטיני, חמאס לא ויתרה כהוא זה על עמדות היסוד הנוקשות שלה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. |
3. בהתבטאויותיהם הפומביות לאחר הסכם קהיר הבהירו בכירי חמאס, כי הם רואים עצמם משולבים בתהליך קבלת ההחלטות בנושאים המדיניים בתקופת ממשלת המעבר, שעל הקמתה הוחלט במסגרת הסכם הפיוס[2]. הם שבו והדגישו, שחמאס דבקה עקרונית בדרך ה"התנגדות" (קרי, הטרור), אולם נכונה להגיע להסכמה עם הרשות הפלסטיניתפתח באשר לאופן ניהולה של ה"התנגדות". הם שבו והדגישו, כי חמאס מתנגדת להכרה בישראל (גם אם יוחלט על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967), וכי אין בדעתה לקבל את החלטות ה"רביעייה", שלאחר הפיוס הפנים-פלסטיני אינן רלבנטיות יותר, לשיטתה.
4. במקביל, על מנת שלא להצטייר כמי שמטרפדים את הפיוס, הבהירו בכירי חמאס כי הם אינם מתנגדים למהלך המדיני באו"ם, שיוביל להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ובתנאי שהדבר לא ילווה בהכרה בישראל ובויתור על "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים. לפיכך הם יאפשרו לרשות הפלסטינית לבצע את המהלך המדיני באו"ם בספטמבר 2011, הגם שאינם מאמינים בו ("דיבורים באוויר", "קרקס פוליטי"). הם גם הצהירו כי יהיו מוכנים להגיע להסכמה על אופן ניהולה של ה"התנגדות", ובכלל זה לקיים את ה"הרגעה" ברצועה, הגם שאין בכוונתם לוותר על דרך ה"התנגדות" (קרי, דרך הטרור והאלימות).
5. להלן מבחר התבטאויות של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס ושל בכירי חמאס נוספים, על רקע הסכם הפיוס בקהיר, סביב היבטים שונים של הסכסוך הישראלי- פלסטיני.
מקור הסמכות לקבלת ההחלטות בנושאי הסכסוך
6. ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, בראיון לערוץ הטלויזיה המצרי ניל (9 במאי 2011) ציין, כי בשלב כהונתה של ממשלת המעבר, שימשך כשנה, יהיו אחראים על ההחלטות המדיניות לא רק אבו מאזן ואנשיו, אלא גם "גוף ההנהגה הזמני" (קרי, חמאס הרואה עצמה מרכיב ב"גוף ההנהגה הזמני" תהיה משולבת בקבלת ההחלטות המדיניות[3]).
7. ח'אלד משעל הוסיף באותו ראיון, כי הוא מודע לכך, שבתקופת המעבר יתגלו לא מעט מכשולים, עמם שני הצדדים יצטרכו להתמודד. הוא הביע תקווה שאווירת הפיוס תאפשר קבלת החלטות בדרך האחדות הלאומית, ללא התערבויות ו"תחבולות" חיצוניות.
דבקות עקרונית בדרך הטרור (ה"התנגדות") למול נכונות לדון באופן מימושה
8. בראיון לערוץ המצרי ניל (9 במאי 2011) הדגיש ח'אלד משעל כי האידיאולוגיה עליה מבוססת תנועת חמאס הינה ה"התנגדות", ומכאן שמה (חמאס, ראשי תיבות של תנועת ההתנגדות האסלאמית). הוא ציין כי חמאס מאמינה, שה"התנגדות" הינה "זכות לגיטימית" וטען כי "עקרון ההתנגדות" כלל אינו מעורר מחלוקת בזירה הפלסטינית. עם זאת, הוסיף ח'אלד משעל, כי אופן יישום עקרון ה"התנגדות", קביעת צורותיה (קרי, צורות הטרור) ועיתויה, והשאלה האם לבחור בהרגעה או בהסלמה – כל אלו הינן החלטות, שתקבענה ב"החלטה לאומית" פלסטינית. בכל מקרה, חמאס יישמה בעבר ותמשיך ליישם את "עקרון ההתנגדות" גם בעתיד, עד אשר יסתיים ה"כיבוש" (ניל, 9 במאי 2011).
9. בראיון אחר חזר ח'אלד משעל על הטענה כי סוגיית ה"התנגדות" אינה מעוררת מחלוקת בקרב העם הפלסטיני. לדבריו יתכן וקיימות מחלוקות בין פתח לחמאס על דרכי ה"התנגדות" (קרי, שיטות ביצוע הטרור) אולם אין לשכוח כי שתי התנועות "צמחו מהרובה" ומחלוקות מעין אלו הינן "טבעיות" לעם הנתון תחת כיבוש. הוא הוסיף כי כעת הם (פתח) מעלים את השאלה כיצד הם יכולים להשריש את ההתנגדות גם בעתיד. לשאלה האם הוא הסכים (עם פתח) לגבש מדיניות "בלתי אלימה" כלפי ישראל השיב ח'לאד משעל כי הם (חמאס) הדגישו בפני פתח והתקשורת את חשיבות ה"התנגדות" על כל צורותיה. עם זאת, הוסיף, כי למען הפיוס (בין פתח לחמאס) ולמען האחדות הלאומית הסכימו שני הצדדים לדון על דרכי ניהולה של ה"התנגדות" (ראיון ח'אלד משעל לערוץ אלאקצא, 9 במאי 2011).
10. בראיון לעיתון האמריקאי וול סטריט ג'ורנל שב ח'אלד משעל והדגיש את דבקות חמאס ב"התנגדות". עם זאת, שב וציין, כי יש עתה להגיע להסכמה על אופן ניהולה של ה"התנגדות": "How to manage the resistance, what's the best way to achieve our goals, when to escalate and when to cease fire, now we have to agree on all those decisions as Palestinians" (Wall Street Journal Online, May 7, 2001).
11. מחמוד אלזהאר, בכיר חמאס ברצועה, הבהיר כי אין סתירה בין ה"הרגעה" (ששררה אז ברצועת עזה) לבין עקרון ה"התנגדות". לדבריו ה"הרגעה" עם ישראל באה במסגרת "תוכנית ההתנגדות" ואין היא מבטלת אותה. ה"הרגעה" לדבריו, "אינה בחירה של שלום" (אתר מען, 11 במאי 2011).
חמאס מוכנה לתת לרשות הפלסטינית "הזדמנות" לקידום המהלך של ספטמבר 2011
12. מחמוד אלזהאר, בכיר חמאס ברצועה, התייחס למהלך המדיני באו"מ בספטמבר 2011, שתוכנן אז ע"י הרשות. לדבריו חמאס אינה תולה תקוות במהלך זה על רקע ניסיון העבר. לדבריו, מה שקורה הינו בבחינת "דיבורים באוויר" ו"קרקס פוליטי". הוא תהה מה יהיו היסודות של המדינה שעליה מדובר, מה יהיה שיטחה, והאם יכללו בה תושבי יהודה ושומרון ותושבי רצועת עזה. הוא תהה גם מה יהיה גורל 5 מליון פליטים פלסטינים השוהים בחוץ והאם "אנחנו נאבד את זכות השיבה?" (אתר מען, 11 במאי 2011).
13. ח'אלד משעל נשאל האם חמאס תיתן הזדמנות להסדר חדש (קרי, למהלך המתוכנן של הרשות הפלסטינית). הוא השיב כי 20 שנים מאז ועידת מדריד הוכיחו כי "לישראל לא מגיעה הזדמנות נוספת כדי להוכיח את עצמה…". חמאס, מבחינתה, אינה צריכה "ניסיון נוסף" אולם אם יש פלסטינים או מדינות ערביות הרוצות לנסות את ישראל פעם נוספת – חמאס מוכנה לאפשר זאת, לתקופה מוגבלת, למען האינטרס הפלסטיני ולמען הצלחת הפיוס הפלסטיני (ראיון ח'אלד משעל לערוץ אלאקצא, 9 במאי 2011).
14. בהתבטאות נוספת, במהלך מפגש עם משלחות של "צעירי המהפכה המצרית", חזר ח'אלד משעל על כך, שחמאס מוכנה לתת ארכה של שנה נוספת כדי לבחון את כוונות ישראל למען המהפכה המצרית ולמען הפיוס הפנים-פלסטיני. המטרה (שהמהלך הפלסטיני צריך להשיג) בתקופה זאת הינה הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות 1967 (סוכנות הידיעות הרוסית ראה נובוסטי, 10 במאי 2011).
15. ח'אלד משעל, בראיון לאלשרק אלאוסט (9 במאי) שב וציין כי הפלסטינים נותנים לישראל "הזדמנות אחרונה". הוא קרא לפלסטינים ולעולם הערבי לגבש אסטרטגיה חדשה, שאינה הכרזת מלחמה נגד ישראל, אלא הוספת "קלפי מיקוח" (שיעמדו לרשות הפלסטינים). בין "קלפי המיקוח", אותם מנה ח'אלד משעל, מצויים ה"התנגדות" (קרי, הטרור), "העשייה העממית", המהלך נגד גדר ההפרדה, ורדיפת ישראל בכל מקום ועשיית שימוש בחרם נגדה. לדבריו יש לפלסטינים "הזדמנות פז, לרדוף את ישראל העוינת את השלום" ("רמז עבה" לעידוד מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שהחרם הינו אחד ממרכיביה המרכזיים).
שלילת תנאי ה"רביעייה"
|
16. דוברי חמאס שבו ושללו את תנאי ה"רביעייה" לפיהם על חמאס להכיר בישראל ולזנוח את דרך הטרור. הם טענו כי תנאי ה"רביעייה" אינם רלבנטיים יותר לאחר הפיוס הפנים-פלסטיני. הם גם הציגו את תפיסת עולמם כי ישראל לא תיסוג מהשטחים באמצעות משא ומתן אלא רק כתוצאה מלחצים, שבמרכז עומדת ה"התנגדות" (קרי, דרך הטרור).דוברים של חמאס שבו והדגישו בהקשר לכך כי הם לא יזנחו את דרך הטרור (ה"התנגדות") ולא יכירו בזכות קיומה של מדינת ישראל. |
17. אסאמה חמדאן, בכיר חמאס, הדגיש כי התנועה לא תכיר בשום אופן ב"ישות הציונות" ולא תתפשר על ה"התנגדות"(האלימות והטרור). הוא טען כי ההתנגדות המזוינת זקוקה ל"השלמות" בדמות מאמץ פוליטי וציבורי ובניית "תרבות התנגדות אזורית", שתשלים את זו הפלסטינית. כמו כן הוסיף כי ה"רביעייה" כבר אינה מלוכדת ושלל כל חזרה למו"מ עם ישראל, שכן המו"מ הפך לבדיחה (5 במאי 20111, Palestine-info). גם ח'ליל אלחיה, חבר הלשכה המדינית של חמאס, הדגיש כי חמאס הינה "תנועת התנגדות לוחמת", אשר שמה לעצמה למטרה "לשחרר את פלסטין" (ערוץ אלקדס, 4 במאי 2011).
18. צלאח אלברדויל, בכיר חמאס, הדגיש כי תנאי ה"רביעייה" כבר אינם רלוונטיים, לאחר החתימה על הסכם הפיוס. הוא טען כי תנאים אלה הינם "גזרה" שהוטלה על העם הפלסטיני באשר הם מנסים לבטל את ה"התנגדות", שהינה "זכות טבעית" של הפלסטינים (ערוץ אלאקצא, 4 במאי 2011).
19. בראיון לסוכנות רויטרס בקהיר (8 במאי 2011) ציין ח'אלד משעל כי לא ניתן לבחון את עניין ההכרה בישראל אלא לאחר הקמת מדינה עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה. הוא הוסיף כי על הקהילה הבינלאומית, במיוחד על האירופאים והאמריקאים, לכבד את החלטת הפלסטינים שהינו עניין פנימי, ואל להם להציב תנאים בעניין זה. הוא הדגיש כי הלחץ של הקהילה הבינלאומית חייב להיות מופנה כלפי ישראל ולא להפך: "ישראל צריכה לחץ. זהו אויב כובש, שלא ניתן לשכנע (אותו) או לנהל עימו דיאלוג, אלא הוא זקוק לקלפי לחץ". ישראל, לדבריו, תיסוג (מהשטחים, שכבשה) רק תחת לחץ ואילוצים.
20. באותו ראיון שב ונשאל ח'אלד משעל האם חמאס תהיה מוכנה להכיר בישראל במסגרת הסכם בר-קיימא (אחד מתנאי ה"רביעייה"). ח'אלד משעל השיב, כי ראשית על העם הפלסטיני לממש זכותו למדינה עצמאית: "אפשרו, קודם כל, לעם הפלסטיני להיות על אדמתו בחופשיות ולהקים את מדינתו העצמאית; אחר כך שאלו את העם הפלסטיני את זאת, שאלו את השלטון שלו ואת הנהגתו, מה עמדתכם?" (רויטרס, 8 במאי 2011).
21. מוסא אבו מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, בעת החתימה בראשי תיבות על הסכם הפיוס, ציין כי תנאי ה"רביעייה" אינם כלולים בהסכם הפיוס, שכן "הרביעייה נעלמה, היא והחלטותיה, והן אינן נלקחות יותר בחשבון" על ידי הפלסטינים (אלג'זירה, 27 באפריל 2011). בהתבטאות אחרת, הוא הדגיש כי "חמאס אינה מכירה בישראל" וקרא לקהילה הבינלאומית לבחון מחדש את סוגיית זכות קיומה של ישראל (אלחיאת, 1 במאי 2011).
22. אסמאעיל הניה, ראש ממשל חמאס, בירך על ההסכם וטען כי הוא משקף את "הרצונות המדיניים" של ההנהגה הפלסטינית, ובמיוחד של ממשל חמאס ותנועת חמאס. בהמשך, הניה קרא לאש"ף "לסגת לחלוטין מהכרתו בישראל", שכן "קיומה של ישראל בלתי לגיטימי מן היסוד", והוסיף כי "העמדות הישראליות מעוררות הסלידה" גרמו לסבל רב לעם הפלסטיני (ערוץ אלאקצא, 29 באפריל 2011).
[1] צלאח ברדאויל, ודוברי חמאס נוספים, מחדדים את האבחנה בין אי ההכרה בישראל כמדינה בעלת אופי יהודי (המצויה בקונצנזוס פנים – פלסטיני) לבין אי ההכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל (שהינה עמדת חמאס, ולא עמדת הרשות)
[2] אבו מאזן ציין בנאומו בפני "המועצה המרכזית" של אשייפ (26 באפריל 2014), כי ממשלת האחדות תהייה "ממשלת טכנוקרטים", אשר תעסוק בענייני פנים וכי המו"מ הינו מעניינו של אשייפ, המייצג את כל העם הפלסטיני. עמדה זאת עשויה להיות בעייתית בראיית חמאס הרואה עצמה חלק מההנהגה, שתקבל את ההחלטות. יתכן ושני הצדדים ינסו לעקוף או לטשטש "מוקש" פוטנציאלי זה.
[3]בראיון אחר ציין ח'אלד משעל, כי הוסכם עם אבו מאזן במצרים שיש לקבוע מועד לפגישה בין שני הצדדים בה יקבע, בין השאר, "גוף ההנהגה הזמני" לעם הפלסטיני (ערוץ אלאקצא, 9 במאי 2011).
