|
הפלשתינים, לפי דעת הקהל הבינלאומית, הם המסכנים של העולם. המדוכאים עלי אדמות. זו קבוצה לאומית אשר מרכזת חלק ניכר מהדימוי של הקורבן. אינספור פרסומים עוסקים במסכנות הזאת, בעוני, במצב הפליטות הנמשך עשרות שנים. גם כאן הקשר בין העובדות לבין הפרסומים הוא פחות מקלוש. |
בכתבה הראשונה בסדרה, "והעולם שותק", שפורסמה במוסף ראש השנה, עסקנו בהרג ההמוני שמבצעים ערבים ומוסלמים בעיקר במוסלמים ובערבים, לעומת המספר הזעום יחסית של הרוגים ערבים בכלל, ופלשתינים בפרט, במסגרת הסכסוך עם ישראל. הכתבה השנייה בסדרה, "והעולם משקר", שפורסמה במוסף יום כיפור, עסקה במניפולציה של בעיית הפליטים הפלשתינים: אף על פי שקרוב ל-40 מיליון בני אדם עברו חוויה של חילופי אוכלוסין לצורך יצירת מדינות בעלות זהות לאומית, אתנית או דתית, רק הפלשתינים, מכל עשרות המיליונים, נותרו פליטים.
הכתבה הנוכחית תבדוק את אגדת האומללות הפלשתינית. הפלשתינים אכן במצב קשה. על כך אין ויכוח. השאלה היא אם מדובר בתוצר פלשתיני עצמי, באחריות פלשתינית, או שמא בהתנכלות בינלאומית, בעיקר אמריקנית או ישראלית.
האגדה המטופחת על ידי "כוחות הקידמה" אומרת, כידוע, שארצות הברית היא שורש הרע. היא לא רק מנהלת "מדיניות בלתי מאוזנת", אלא היא הגורם המדכא את השאיפות הלגיטימיות של העם הפלשתיני. וישראל, כמובן, מעמיקה את הדיכוי הכלכלי. האומנם?
הפלשתינים אכן קנו מקום של כבוד בטבלת המסכנות העולמית. יחסי ציבור משומנים הפכו אותם לאומה של קורבנות. העובדות שונות בתכלית מהמיתוסים ומשפע הפרסומים האקדמיים והעיתונאיים שיוצרים הונאה רבתי של דעת הקהל העולמית.
המסכנות משתלמת. היא הפכה לתעשייה. העולם פותח את כיסיו. "השטן הגדול", המדינה השנואה ביותר על הפלשתינים, ארצות הברית, אשר מתחרה על הבכורה רק עם ישראל, "השטן הקטן", היא המדינה שסייעה לפלשתינים, מאז החתימה על הסכם העקרונות בשנת 1993, יותר מכל מדינה אחרת בעולם. לא סעודיה לבדה, ולא מדינות המפרץ, לחוד או יחד. לא מדינות אירופה, שתורמות בנפרד, וגם לא האיחוד האירופי.
הנה העובדות: לפי דוח של הבנק העולמי, בשנים 1994-1998 היתה ארצות הברית התורמת הגדולה ביותר לפלשתינים. הנתונים אינם שונים בשנים שלאחר מכן, אלא שלשנות התשעים, שהסתיימו באינתיפאדה, יש חשיבות מיוחדת. נכון, ישראל זוכה לסיוע גדול יותר. הסיוע הצבאי נובע מסיבות אסטרטגיות, שאין זה המקום לדון בהן. רובו, בכל מקרה, הוא סיוע לתעשייה האמריקנית, משום שישראל חייבת להוציא את הכסף רק באמריקה. באשר לסיוע הכלכלי: בשנים האחרונות הוא הופך לשולי, והוא קטן מהסיוע לפלשתינים.
בכל הקשור לסיוע לצורכי פיתוח ושלום הפלשתינים, בחישוב לנפש, זוכים לסיוע הרבה יותר גדול מהסיוע שניתן, למשל, למצרים. אבל האגדה חוזרת וטוענת שהפלשתינים הם "הקורבן"; שצריך לתת להם עוד ועוד, משום שזה מה שאולי ישכנע אותם לחפוץ בשלום ולזנוח את הטרור.
לפי דוח הבנק העולמי, וושינגטון תרמה בשנים האמורות קרוב ל-345 מיליון דולר, לעומת האיחוד האירופי שתרם 298 מיליון דולר. בצמרת נמצאת גם יפן, עם תרומה של 306 מיליון דולר באותן שנים.
תרומות לרשות הפלסטינית 1998-1994 במיליוני דולרים על פי נתוני הבנק העולמי
למעשה, התרומה האמריקנית גדולה הרבה יותר: באותן שנים, כמו לאורך כל העשורים האחרונים, ארצות הברית היא התורמת הגדולה ביותר לאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים, המסייעת לפלשתינים. התקציב השנתי של אונר"א עמד באותן שנים על קרוב ל-300 מיליון דולר לשנה. מתוך זה, בשנים האמורות הגיעו 600 מיליון דולר לשטחים.
גם בתחשיב רב שנתי, מ-1994 עד 2004, ניצבת ארצות הברית במקום הראשון, עם סיוע של 1.3 מיליארד דולר; אחריה האיחוד האירופי- 1.11 מיליארד; ויפן 0.53 מיליארד. גם כאן, סכומים אלה אינם כוללים את התרומות לאונר"א ואת ערוצי ה"דעוה" ("צדקה") המופנים בחלקם הגדול למימון הטרור 2. יש לזכור שהחמאס ניהל מסלול נוסף ונפרד של גיוס כספים, שחלקם אכן הלכו לתשתיות רווחה, חינוך, בריאות ותעמולה, וחלקם לחיזוק הזרוע הצבאית ולפעולות הטרור.
להפוך את עזה לביירות
מיליארדים הועברו לפלשתינים. הם היו יכולים להוביל לשיפור אדיר בכלכלה הפלשתינית. הם היו יכולים, סליחה על הקלישאה, להפוך את עזה לביירות (אלא אם כן החיזבאללה יהפוך את ביירות לעזה). אבל הפלשתינים בחרו בדרך אחרת. העולם שפך עליהם גשם של דולרים, והפלשתינים החזירו ביריקות. הם לא היו המדוכאים של העולם, אלא המפונקים של העולם. רוב תושבי מדינות אפריקה, שסובלים הרבה יותר, יכולים רק לחלום על סיוע בסדרי גודל שניתנו לפלשתינים. יש עוני בעולם. יש ניצול. יש דיכוי. אבל הפלשתינים אינם בראש הרשימה. הם רחוקים משם. הם אף פעם לא סבלו מרעב. המצוקה שלהם, בעיקרה, היא מעשה ידיהם.
העדיפו את המאבק על השגשוג
עוד לפני הסכמי אוסלו, זרמו הכספים לפלשתינים. שנת 1992 היתה שנת שיא לכלכלה הפלשתינית. ההכנסה לנפש ( GDP per capita ) הגיעה ל-1,999 דולר, וההכנסה האמיתית הכוללת לנפש ( GNP per capita ) עמדה על 2,683 דולר לנפש. הפער נובע מתוספת מקורות חוץ: חלקו מתקציבי אונר"א, חלקו מהעברת כסף של פלשתינים שעבדו בחו"ל ושלחו כסף, והחלק המשמעותי ביותר הוא עבודה של פלשתינים רבים בישראל.
תיאורטית, אם לא היה טרור, שאילץ את ישראל להטיל סגרים ועוצרים, הרי שבהמשך שנות התשעים היתה הכלכלה הפלשתינית הופכת לאחת המובילות במזרח התיכון, אחרי ישראל. זו נקודת הזמן שבה התקיימו השיחות החשאיות באוסלו, שלאחריהן, בעקבות חתימת ההסכמים, החלה הזרימה הגדולה של הסיוע הבינלאומי לפלשתינים. אבל היו אלה גם השנים של גלי טרור גדולים. הפלשתינים העדיפו את המאבק על השגשוג.
באותן שנים עמדו מדינות כמו תימן, צ’אד וניגריה, למשל, על הכנסה של כאלף דולר לנפש, והן לא היה המדינות העניות ביותר בעולם. אלה היו שנים שבהן באפריקה היו קהילות של מיליונים, בקונגו, בסודן, בסהרה, שהפכו לפליטים. אבל הקהילה הבינלאומית זנחה אותם. השחורים של אפריקה, כידוע, לא ייצרו טרור ולא איום אסטרטגי. ובלוטות המוסר העולמי בכלל, והמערבי בפרט, נכנסות לפעולה באופן סלקטיבי מאוד: על ידי מרקעי הטלוויזיה, על ידי איומי טרור, על ידי סכנה לעליית מחירי הנפט. לכן הסבל הגדול הרבה יותר של עשרות מיליוני שחורים באפריקה עומד בדרגה הרבה יותר נמוכה לעומת סבלם, הקטן בהרבה, של הפלשתינים.
המצוקה של הפלשתינים היא ככל הנראה התעשייה המצליחה ביותר שלהם. זו מצוקה שגם מנציחה את עצמה וגם משמשת בסיס לעוד ועוד דרישות תשלום. ולשם מה? לא כדי לבנות תשתיות. לא כדי לבנות מערכת חינוך משופרת. לא כדי לשקם את מאות האלפים שיושבים במחנות פליטים. הכסף הלך לשלוש מטרות עיקריות: הנצחת מצב הפליטות והמסכנות; קניית נשק וחומרי חבלה; ושחיתות, באמצעות תשלומי עתק ששולשלו בהתמדה למקורבים ולנאמנים, כדוגמת מיליוני הדולרים שהגיעו לחשבונותיו של יאסר ערפאת בבנקים ברחבי העולם והקופונים שגזרו בכירי הרשות כמעט מכל עסקת פיתוח כלכלית בשטחים.
מטרת העל: סילוק ישראל מהמפה
ישראל אינה נקייה מטעויות. אבל כל טעויותיה של ישראל מתגמדות נוכח האחריות הפלשתינית העצמית. חיים תחת כיבוש אינם תענוג גדול, וביקורת על הכיבוש בכלל, ועל ההתנחלויות בפרט, היא ביקורת לגיטימית. יותר מלגיטימית. אלא שענייננו אינו בתיאוריות, אלא בעובדות: תקציבי העתק שהוזרמו לפלשתינים ירדו לטמיון, וההזדמנויות שהיו לזכות בעצמאות ובשגשוג נדחו למען מטרת העל: סילוק ישראל מהמפה.
נקודת המפנה החשובה ביותר היא כמובן הסכמי אוסלו. העולם כולו התגייס כדי לסייע לרשות הפלשתינית שקמה בעקבות ההסכמים. הרשות הפלשתינית אכן צמחה ופרחה. ההון הגדול התחיל לזרום. אבל הפלשתינים עצמם לא נהנו מפירות השלום. להפך. הם נקלעו לשקיעה כלכלית.
גופי מחקר שונים מציגים נתונים סותרים על השינויים בתוצר הלאומי לנפש, או בכוח הקנייה של הפלשתינים, לפני הסכמי אוסלו ואחריהם. אבל גם הנתונים הסותרים מציגים קווים מוסכמים: מצד אחד היתה זרימת הון מדהימה, חסרת תקדים, לרשות הפלשתינית. ומצד שני, לצד הזרימה הגדולה היתה גם ירידה בהכנסה לנפש. ההסבר פשוט: לאחר הסכמי אוסלו היו גלי טרור אחדים שהובילו לשורה של סגרים. פחות ופחות פלשתינים עבדו בישראל.
אבל השינוי הגיע. ב-1997 החל המפנה, והכלכלה הפלשתינית התחילה להתאושש. הפלשתינים החלו לחוש ביתרונות השלום. לפי נתונים פלשתיניים, משנת 1994 עד שנת 2000 היתה עלייה ריאלית של % 36 בתוצר הלאומי. והנה, למרות השיפור הדרמטי, ההתאוששות היתה קצרת מועד. והיא נקטעה עם פריצת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. שוב חוסל הסיכוי לשגשוג. שוב בחרו הפלשתינים בדרך של אלימות.
מדובר בנקודת זמן חשובה. האלימות פרצה בדיוק לאחר שישראל הציעה לפלשתינים את ההצעות הנדיבות ביותר בתולדות הסכסוך בין העמים. האגדות על "סבל פלשתיני" ועל "נוראות הכיבוש" אינן עולות בקנה אחד עם המציאות.
רחוקים מהמקום האחרון במצוקת העוני
ראשית, ההתקוממות החלה לאחר שנתיים של היחלשות הטרור ושגשוג כלכלי. שנית, אלה היו הימים שבהם לפלשתינים היתה מדינה פלשתינית ביד. זה החל בפסגת קמפ-דיוויד, שבה העלה אהוד ברק, אז ראש הממשלה, הצעות שאיש בהנהגה הישראלית לא העז להעלות לפניו. זה המשיך במתווה קלינטון, שעיקריו היו מדינה פלשתינית על גבולות 1967, למעט תיקוני גבול של אחוזים בודדים, כולל חלקים ניכרים מירושלים, וכן חילופי שטחים, כפיצוי לפלשתינים.
וכיצד הגיבו הפלשתינים? כך מתאר בנדר בן-סולטן, השגריר הסעודי רב ההשפעה בוושינגטון באותם ימים, את אירועי אותו יום היסטורי, 2 בינואר 2001: בן-סולטן ישב עם ערפאת במלון ריץ’ לפני שזה נכנס לפגישה עם קלינטון. בן-סולטן הבהיר לערפאת שמדובר בהזדמנות היסטורית, שיש לו את תמיכת סעודיה, מצרים ורוב העולם הערבי, וכי אם יסרב להצעה, "זו לא תהיה טרגדיה. זה יהיה פשע". זה לא עזר. ערפאת נכנס לקלינטון ואמר: "לא". ערפאת לא רצה מדינה פלשתינית. ערפאת לא רצה שגשוג. ערפאת לא רצה את סיום הכיבוש. ערפאת רצה מלחמה.
ישראל נאלצה להגיב כדי להגן על עצמה מגל הטרור האדיר. כן, ישראל עשתה טעויות. אבל כל חטאיה מתגמדים, צריך לחזור ולומר, מול הסרבנות הפלשתינית לסיום הכיבוש והסכסוך ומול הסירוב להקים מדינה פלשתינית לצד ישראל.
נמשיך עם העובדות. זרימת הון לסיוע כלכלי, לפיתוח אנושי, למניעת רעב, אמורה להיות בהתאם למצבה של הקהילה הנזקקת. האם הפלשתינים היו הקהילה הנזקקת ביותר? נתונים השוואתיים מגלים שהפלשתינים רחוקים מהמקום האחרון במצוקת העוני. אכן, ההכנסה לנפש לא היתה בסדרי גודל מערביים, אבל אפילו בין המדינות המוסלמיות או הערביות הפלשתינים לא היו אחרונים ברשימה.
מדד הפיתוח האנושי של שנת 2003 הציב את "השטחים הפלשתיניים הכבושים", כך מוגדרת שם הרשות הפלשתינית, במקום 102 מתוך כ-180 מדינות. מכיוון ששנת 2003 מציינת את אחת מנקודות השפל, בשיא האינתיפאדה, ומכיוון שההכנסה לנפש בשנות התשעים היתה גבוהה בהרבה, הרי שאפשר להניח שהמיקום של הפלשתינים במהלך שנות התשעים היה גבוה יותר. ובכל מקרה, גם בתנאים החמורים של 2003 הקדימו הפלשתינים את אלג’יריה (מקום 103), את סוריה (מקום 106), את מצרים (מקום 116), את מרוקו (מקום 126) ואת תימן (מקום 156), ובוודאי את רוב מדינות אפריקה וחלק ממדינות דרום אמריקה.
מדד הפיתוח האנושי של שנת 2003 הציב את "השטחים הפלשתיניים הכבושים", כך מוגדרת שם הרשות הפלשתינית, במקום 102 מתוך כ-180 מדינות. מכיוון ששנת 2003 מציינת את אחת מנקודות השפל, בשיא האינתיפאדה, ומכיוון שההכנסה לנפש בשנות התשעים היתה גבוהה בהרבה, הרי שאפשר להניח שהמיקום של הפלשתינים במהלך שנות התשעים היה גבוה יותר. ובכל מקרה, גם בתנאים החמורים של 2003 הקדימו הפלשתינים את אלג’יריה (מקום 103), את סוריה (מקום 106), את מצרים (מקום 116), את מרוקו (מקום 126) ואת תימן (מקום 156), ובוודאי את רוב מדינות אפריקה וחלק ממדינות דרום אמריקה.
רצו גם כסף וגם תמיכה בטרור
הפלשתינים מגיעים לדירוג גבוה בפיתוח האנושי יחסית למדינות ערביות אחרות, אף על פי שההכנסה לנפש נמוכה יותר מאשר באותן מדינות. ולמרות זאת, השוואה בין הכנסה לנפש לבין הסיוע הבינלאומי, יחסית למדינות אחרות ויחסית לגודל האוכלוסייה, מעלה תוצאה מדהימה: הפלשתינים זכו לסיוע הגבוה ביותר בעולם. למעשה, זה עשור וחצי שהפלשתינים רחוקים מלהיות העניים ביותר, אך הם זוכים לסיוע הגבוה ביותר. העובדות מספרות את הסיפור.
כך, למשל, בשנים 1994 עד 1998 זכו הפלשתינים בשטחים לסיוע של למעלה מ-2.6 מיליארד דולר מהמדינות התורמות, ועוד כ-600 מיליון דולר באמצעות אונר"א. אלא שזה רק חלק מהתמונה. מספר עצום של עמותות לא-ממשלתיות פלשתיניות ( NGO ) זכו לתמיכות מקרנות רבות, בעיקר באירופה.
בנוסף, "ארגוני צדקה" הזרימו כסף בעיקר לגופים שעסקו בטרור ו/או בפעילות דתית. הכסף זרם ממוסלמים באמריקה ובאירופה, מסעודיה וממדינות המפרץ. מדובר בסכומים שמצטברים מדי שנה למאות מיליוני דולרים.
נתונים השוואתיים לשנת 2003 מגלים תמונה מפתיעה אף יותר. בשעה שתימן הענייה זכתה לסיוע חיצוני של 30 דולר לנפש, כל נפש ברשות הפלשתינית זכתה ל-470 דולר. גם באופן מוחלט מדובר בעיוות. מצרים זכתה לסיוע חיצוני של 1.286 מיליארד דולר, בשעה שהרשות זכתה לסיוע של 1.616 מיליארד. מיותר לציין שאוכלוסייתה של מצרים היא 73 מיליון, והפלשתינים – כשלושה מיליון בלבד.
בכך לא מסתיימת החוצפה הפלשתינית – חוצפה שבה התמיכה האמריקנית, הכלכלית והמדינית, זוכה לכפיות טובה. בשנת 2003, בין השאר בעקבות פיגועי התופת, החליטה וושינגטון להתנות את הסיוע לעמותות בעולם הרחב בחתימה על הסכם שלפיו הגורם המקבל אינו תומך בטרור. יש להבהיר: זו היתה המדיניות כלפי כל גוף בעולם, ולא מול הפלשתינים. אלא שבעיני חלק מהפלשתינים זה לא מצא חן. הם רצו גם כסף וגם תמיכה בטרור. התפתח ויכוח פנימי, ובו רטוריקה לאומנית צפויה. הגורמים הרדיקליים ניצחו, ובתחילת יוני 2004 קיבלה המועצה המחוקקת הפלשתינית החלטה הדוחה את התנאים האמריקניים.
הפלשתינים רצו גם סיוע וגם את האופציה שהסיוע יגיע לגורמי טרור או לגורמים התומכים בטרור. למה? כי "הכבוד הלאומי" הפלשתיני, שכלל תמיכה בטרור, היה חשוב יותר מהאפשרות לזכות בסיוע אמריקני.
כלי הנשק חשובים יותר מרווחה, מחינוך ומשגשוג
שלושה חוקרים – מייקל קיטינג, אן לה-מור ורוברט לו-ערכו ספר מאמרים מקיף בנושא הסיוע בשם "המקרה של פלשתין: סיוע, דיפלומטיה והעובדות בשטח", שיצא לאור ב-2005. השלושה אינם חשודים באהדה יתרה לישראל. יחד עם זאת, מהספר עולות שתי עובדות ברורות: ראשית, שהפלשתינים זכו לסיוע הגבוה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, לא רק באופן מוחלט, אלא גם בהתחשב בעדכוני המדדים השונים. ובעצם, יחסית למספר הנפשות, הפלשתינים זכו לסיוע גבוה יותר מתוכנית מרשל, שנועדה לשקם את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. ושנית, כלשון הספר, "ייתכן שהסיוע הוא חלק מהבעיה, יותר מאשר הפתרון, והסיוע הבינלאומי המאסיבי לא מנע את מניעת הפיתוח של החברה הפלשתינית".
כדרכם של ספרים מסוג הזה, הספר גם מלא טענות לישראל, כמו הטענה שהסיוע תרם להנצחת הכיבוש (איך זה בדיוק מסתדר עם הסרבנות הפלשתינית למדינה פלשתינית ולמתווה קלינטון?), אך אם נתייחס רק לנתונים-של הבנק העולמי, של קרן המטבע הבינלאומית, של מכוני מחקר – הם מספרים לנו את הסיפור.
ברחבי השטחים יש היום עשרות אלפי כלי נשק פרטיים, שאינם חלק מכלי הנשק של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. מחירו של רובה, לפי סוג ותקופה, נע בין אלפי שקלים לאלפי דולרים. כאשר מדברים על מצוקה פלשתינית, כדאי גם לזכור את סדר העדיפויות הפלשתיני, הלאומי כמו הפרטי: כלי נשק חשוב יותר מרווחה, מחינוך, משגשוג. הבעיה אינה כסף. הבעיה היא העדפת הנשק.
אם הפלשתינים היו נאבקים נגד הכיבוש – הם היו זוכים כבר מזמן למדינה פלשתינית עצמאית, קרובה מאוד לקווי 1967. אלא שהפלשתינים עשו כל מאמץ כדי לשכנע את דעת הקהל בישראל שהמטרה איננה סוף הכיבוש. המטרה הפלשתינית היתה, ואצל רבים נותרה – סוף למדינת ישראל. הפנטזיה ניצחה את הריאליה.
כמו החלום המטופח על זכות השיבה, שרק הגדיל את מצוקת אלה שהכריחו אותם להישאר פליטים, כך החלום על חיסול ישראל רק הגדיל את מצוקת הפלשתינים. האשמה אינה רק שלהם. האשמה היא גם של סוכני התעמולה שלהם במערב. האשמה היא בסוכני התעמולה שהתייחסו אליהם כאל מסכנים ומדוכאים ולא כאל בני אדם שווים, הנושאים באחריות למעשיהם. אין הסבר אחר לעובדה שמאז הסכמי אוסלו קיבלו הפלשתינים בשטחים בלבד כ-5.5 מיליארד דולר, אם לא לוקחים בחשבון מקורות נוספים שאינם באים לידי ביטוי בדוחות הרשמיים. מדובר בכ-1,300 דולר לנפש. רק לשם השוואה, בתוכנית מרשל זכה כל אירופי ל-273 דולר בלבד (לאחר התאמה למדד ).
הפלשתינים ראויים לסיוע הזה. יש לו סיבות טובות ורבות. אלא שבימים אלה אנו רואים מה עלה בגורלו של ההון האדיר הזה. הוא הוצא על שחיתות, ותנועת הפת"ח סולקה מהשלטון. הוא הוצא על נשק, בעידוד השלטון המרכזי, והתוצאה היא פירוק חברתי ואנרכיה. ומעל לכל, האשמה היא באלה שנתנו יד להזרמת ההון האדיר הזה בלי להעביר את הפלשתינים תהליך גמילה מחלומות השווא שלהם על חורבן ישראל. התוצאה היא, בעיקר, המשך החורבן של החברה הפלשתינית.
1כותב המאמר בן-דרור ימיני הוא עורך עמוד "דעות" בעיתון מעריב. מאמר זה התפרסם במוסף השבת של העיתון ב- 5 בינואר, 2007 .כמו כן ניתן למצוא אותו באתר האינטרנט NRG :- http://www/nrg.co.il/online/1/ART1/256/808.html
2 באתר האינטרנט של מרכז המידע ניתן למצוא מידע רב על העבת כספים לארגוני הטרור בעיקר לחמא"ס, באמצעות ערוצי ה"דעוה".
