עידוד פיגועי דקירה: כרזה של פתח הקוראת לדקירת ישראלים בירושלים (חשבון הטוויטר של משרד הגיוס והארגון של פתח, 4 באוקטובר 2015).
עידוד ידויי אבנים: כרזה באתר פתח בה נכתב: "באמצעות אבני אדמתנו אנו נאבקים" (אתר נציבות ההסברה של פתח, 27 בדצמבר 2015).
עידוד פיגועי דריסה: דף הפייסבוק של תנועת השביבה (סיעת הסטודנטים של פתח) באוניברסיטת אלנג'אח בשכם, שהתפרסם ב-6 בנובמבר 2014 לאחר פיגוע דריסה קטלני בירושלים.
דמוניזציה של ישראל: קריקטורה, שהתפרסמה באתר נציבות ההסברה של פתח, המאשימה את ישראל וארה"ב בהוצאה להורג של ילדים פלסטינים (אתר אתר נציבות ההסברה של פתח, 12 בדצמבר 2015).
דמוניזציה של ישראל:קריקטורה המעבירה את המסר, כי ישראל מלבה את הסכסוך בין הסונים לשיעים (אתר נציבות ההסברה של פתח, 18 באוקטובר 2016).
מהי הסתה?
1. בבריטניה מוגדרת הסתה (Incitement) כפעולה, שנועדה לעודד התנהגות בלתי חוקית או לשכנע מישהו להתנהג באופן בלתי חוקי (מילון אוקספורד). בארה"ב מוגדרת הסתה כהנעת מישהו לפעול באופן פוגעני או אלים (Merriam-Webster Dictionary).אנו נרחיב הגדרות אלו: הסתה לדעתנו היא גם ניסיון לשכנע קבוצות אנשים להאמין באידיאולוגיות ובתפיסות עולם או במדיניות בעלת אופי קיצוני, העלול להוביל למעשים אלימים ובלתי חוקיים.
2. מהגדרות אלו עולה, כי יכולים להיות סוגים שונים של הסתה: לאלימות, לטרור, לשנאה, לגזענות, לאנטישמיותוכו'. לצורך הדיון נעסוק בשני סוגי הסתה, שבהם מעורבים פתח והרשות הפלסטינית: הסתה לאלימות ולטרור נגד ישראל והסתה לשנאה כלפי מדינת ישראל. בהמשך דברי אנסה להרחיב את היריעה ולבחון את סוגיית ההסתה ברשות הפלסטינית בהקשרה הרחב.
ההסתה לאלימות ולטרור כביטוי למדיניות הטרור העממי ("ההתנגדות העממית")
| 3. המונח הסתה לאלימות ולטרור, בהקשר לישויות, ארגונים או מדינות הינו לדעתי מונח מצמצם. שכן ההסתה, כפי שהוגדר לעיל, אינה עומדת בפני עצמה אלא היא פועל יוצא של אידיאולוגיה או מדיניות. במקרה שלנו מה שעומד בשורש ההסתה לאלימות ולטרור הינה מדיניות הרשות הפלסטינית ופתח, או אף תפיסת העולם שלהן. לפיכך לפני שנדון בהסתה לאלימות ולטרור ננסה לבחון את תפיסת העולם והמדיניות העומדים ביסודה. |
4. תנועת פתח, מראשית דרכה, אימצה את התפיסה של "המאבק המזוין", ככלי אסטרטגי מרכזי למאבק נגד ישראל. הפיגועים שבוצעו נגד ישראל וההסתה לטרור ולאלימות היו ביטויים למימושה של תפיסה זאת. גםלאחר החתימה על הסכם אוסלו בשנת 1993 המשיך הממסד הרשמי הפלסטיני, בהנהגת יאסר ערפאת, בהסתה לטרור ולאלימות, אשר גברה בתקופת האנתיפאדה השנייה. מאז מות ערפאת וסיום האנתיפאדה הורגשה ירידה משמעותית בהיקף ההסתה ושינוי באופייה (במקביל לירידה בהיקף ובאופי פעולות הטרור). אולם הטרור וההסתה לא נעלמו בתום האנתיפאדה השנייה אלא לבשו צורה אחרת.
5. הטרור, האלימות וההסתה במתכונתם הנוכחיתהינם פועל יוצא מהחלטה מדינית-אסטרטגית, שהתקבלה לפי שמונה שנים בועידה השישית של פתח (אוגוסט 2009)[1], אשר אימצה אסטרטגיה של "התנגדות עממית" (קרי, טרור עממי).אסטרטגיה זאת שבה ואושררה ע"י אבו מאזן בועידה השביעית של פתח, שהתקיימה בראמאללה (29 בנובמבר- 21 בדצמבר 2016), אשר בה הוחלט על המשך ה"התנגדות עממית".
6. אבו מאזן שב וטען, כי ה"התנגדות עממית" מתבצעת בדרכים בלתי אלימות ("מקאומה סלמיה")[2]. ברם ההתפתחויות בשטח מאז הועידה השישית, ובפרט מאז אוקטובר 2015 הצביעו על כך, שמאחורי מטבע הלשון של "התנגדות עממית" בדרכים בלתי אלימות מסתתרת מדיניות ברורה של הרשות הפלסטינית ושל פתח התומכת בטרור עממי אלים, שבמסגרתו מופעלת אלימות נגד אזרחים ישראלים ואנשי כוחות הביטחון. מנגד מתנגדת הרשות ל"טרור צבאי" ול"מאבק מזוין", שהינו דפוס הפעולה המועדף על חמאס, הכולל גם (בין השאר) פיגועי התאבדות ופיגועי ירי. דפוס פעולה זה אינו נשלל עקרונית ע"י פתח אולם הוא נתפס על ידו כדרך פעולה, שאינה משרתת את צרכי העם הפלסטיני בעיתוי הנוכחי ואשר עלולה לחזק את מעמדה של חמאס ביהודה ושומרון.
7. מרבית פיגועי הטרור העממי שהיינו עדים להם בשמונה השנים האחרונות כללו ידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה, דפוס פעולה שכיח המתבצע יום, יום, העלול להיות קטלני. כמו כן רווחים פיגועי דקירה ופיגועי דריסה המתבצעים מעת לעת(המכונית והסכין מהווים "נשק קר", שהשימוש בו נתפס כלגיטימי). במקביל,מנגנוני הביטחון של הרשות מקיימים תיאום בטחוני עם כוחות הביטחון הישראלים כדי שלא לאפשר לחמאס "להרים ראש" ולמנוע פיגועים "צבאיים", שעלולים לצאת מכלל שליטה, לדרדר את המצב ולפגוע ברשות.
8. לצד הטרור העממי מתבצעים גם "פיגועים צבאיים" (בעיקר פיגועי ירי), שאינם נכללים בתפיסת ה"התנגדות העממית". הרשות הפלסטינית נמנעה בדרך כלל מלגנות את "הפיגועים הצבאיים", גם כאשר אזרחים ישראלים מצאו מותם בפיגועים הללו. בכמה מקרים גינה אבו מאזן את "הפיגועים הצבאיים" אולם הדבר נעשה בדרך כלל בשפה רפה, תוך כריכת הפיגועים עם מעשיה של ישראל ותוך הצנעת הגינוי בתקשורת הפלסטינית.
9. הטרור העממי, המוגדר כהתנגדות המתבצעת בדרכי שלום גבה מחיר של חמישים הרוגים בגל הטרור הנוכחי (מה-14 בספטמבר 2015 ועד היום) בין אוגוסט 2009, מועד קבלת ההחלטה על "ההתנגדות העממי" ועד ה-14 בספטמבר 2015 נהרגו חמישים ישראלים נוספים. סה"כ גבה הטרור העממי מחיר דמים של מאה הרוגים, רובם אזרחים, מאז שהוחלט עליו בועידה השישית של פתח. זוהי אינה איפא "התנגדות עממית" בדרכים בלתי אלימות. זהו טרור עממי המתנהל נגד ישראל ביהודה ושומרון ובישראל, הנתמך ע"י הרשות הפלסטינית ופתח ומלווה במאבק מדיני עיקש נגד ישראל בזירה הבינלאומית.
מאפייני תמיכת פתח והרשות הפלסטינית בטרור העממי
10. להלן מאפיינים של ביטויי התמיכה של הרשות הפלסטינית ופתח ב"התנגדות העממית" מאז פרוץ גל הטרור העממי (ספטמבר 2015) ועד היום:
א. גיבוי מדיני והסברתי:
1) הרשות ופתח נמנעים מלגנות פיגועים נגד ישראל, גם כאלו המתבצעים בתוך שטח ישראל, גם כאלו שגרמו למותם של אזרחים, גם כאלו שלא ניתן להגדירם כ"התנגדות עממית". אולם בניגוד לחמאס נמנעת הרשות הפלסטינית מלקרוא במפורש להריגת ישראלים, לפחות לא בכלי התקשורת ה"מסורתיים" (עיתונים, רדיו, טלוויזיה). לעומת זאת, ברשתות החברתיות ההסתה של פתח לטרור ולאלימות הינה בוטה וישירה יותר.
2) התקשורת הפלסטינית, ובכלל זה כלי התקשורת המזוהים עם הרשות, משבחים את הפיגועים ומבצעיהןוטוענים בשיטתיות, שישראל "מוציאה להורג" פלסטינים תמימים על לא עוול בכפם. הרשות הפלסטינית ופתח נוהגים לראות בישראל כאחראית למותם של מבצעי הפיגועים תוך התעלמות מוחלטת מהקשר שבין התוצאה (מות המחבל) לסיבה (ניסיון הפיגוע). התקשורת הפלסטינית מרבה לתת במה לטענות כזב שיטתיות של משפחות המחבלים (למשל, הצגת פיגועי דריסה כתאונות דרכים).
3) פעילי פתח נוהגים לשבח בפומבי את ה"התנגדות העממית", את האלימות המתבצעת במסגרתה, ואת מבצעי הפיגועים. בולטים ביניהם סלטאן אבו אלעינין וג'בריל רג'וב. כמו כן לעיתים משתתפים פעילי פתח בהפגנות ובעימותים אלימים עם צה"ל. 14 בספטמבר 2015, ערב פרוץ גל הטרור העממי, הצטרפה תעמולת פתח לקריאה של חמאס והתנועה האסלאמית בישראל: "מסגד אלאקצא בסכנה".
ב. בכירי הרשות, פתח וכוחות ביטחון פלסטינים משתתפים בהלוויות מחבלים,שנהרגו במהלך הטרור העממי, ומבקרים אצל משפחותיהם. לכמה מההרוגים בפיגועים מתקיימות הלוויות "ממלכתיות" (הגופה נישאת ע"י אנשי מנגנוני הביטחון).
ג. סיוע כספי למחבלים-אסירים, אסירים משוחררים ומשפחות שהידים: על פי נתוני משרד האוצר של הרשות הפלסטינית הגיע סיוע זה בשנת 2016 לסכום של 1,152 מליון ש"ח, כ-6.9% מכלל התקציב של הרשות ו 29.6% מתקציב סיוע החוץ של הרשות. הרשותעיגנה את התשלומים הללו בסדרה של חוקים וצווים ממשלתיים. במאי 2014 היא הוציאה את התשלומים מידי המשרד לענייני האסירים לידי הוועדה לענייני אסירים של אש"פ. המהלך נועד להטעות את המדינות התורמות, שהתלוננו על כך שכספי הסיוע שלהן משמשים למימון טרור[3].
ד. פולחן השהידים:
1) הרשות ופתח מטפחים את פולחן השהידים, חברי כל הארגונים, שנהרגו בעשרות שנות טרור פלסטיני. שהידים אלו הופכים בחברה הפלסטינית, ובכלל זה בקרב בני הנוער, למודל לחיקוי ולהערצה.
2) דוגמה מובהקת לפולחן השהידים הינה דלאל אלמע'רבי, מחבלת מפתח, שהשתתפה ב-1998 בפיגוע בכביש החוף בו נרצחו 35 אזרחים ישראלים ונפצעו 71, מהם 12 ילדים. מאז הפכה אלמע'רבי לגיבורה לאומית ומידי שנה מתקיימים טקסי זיכרון לזכרה בהשתתפות נציגי הרשות הפלסטינית ופתח[4].
3) בגל הטרור העממי האחרון נתקלנו בביטויי הזדהות רבים עם שהידים ואף בפיגועים עממיים (בעיקר פגועי דקירה), שבוצעו כנקמה על מות שהידים. כלי התקשורת המזוהים עם הרשות הפלסטינית מפיקים משדרים ותכנים בשבח השהידים, שנהרגו במהלך פיגועים שביצעו.
סיכום
|
11. הדרישה הישראלית מהרשות הפלסטינית להפסיק את ההסתה לאלימות ולטרור הינה לגיטימית ומוצדקת, אולם לדעתי זוהי דרישה ממעטת, הנוגעת לסימפטום ולא ללב הבעיה. לב הבעיה, לדעתי, הינה מדיניות הרשות (ופתח) התומכת ואף מעודדת את הטרור העממי (ה"התנגדות העממית"). הטרור העממי יוצר חיכוך אלים בלתי פוסק בין ישראל לפלסטינים, הגובה מחיר דמים משני הצדדים, וצפוי כי הוא יקשה מאוד על מימוש רעיונות להשקת תהליך מדיני מחודש. ניתן להטיל ספק אם אומנם הרשות הפלסטינית ופתח יענו לדרישה שכזאת אולם דומה, כי עמידה ישראלית נחרצת על הפסקת הטרור והאלימותיותר מבעברעשויה ליפול על אוזניים קשובות בזירה הבינלאומית, בעידן הטרור הג'האדיסטי המכה בקהילה הבינלאומית. |
הסתה לשנאה
12. כשם שהסתה לטרור היא תוצאה של אידיאולוגיה ומדיניות, כך ההסתה לשנאה הינה פועל יוצא של אתוס פלסטיני, המלווה את התנועה הלאומית הפלסטינית, שעל ברכיו התחנכו דורות רבים של פלסטינים, כולל הדור הנוכחי. מרכיבים מרכזיים של אתוס זה הינם "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים לבתיהם בישראל, אי הכרה בקיומו של עם יהודי, הכחשת קשר וזיקה בין העם היהודי לארץ ישראל, הכחשת קשר וזיקה של העם היהודי להר הבית ודמוניזציה של ישראל. כל אלו מובילים לתרבות של שינאה כלפי מדינת ישראל והעם היהודי, ועומדים בניגוד לטענת אבו מאזן, שהפלסטינים מחנכים את ילדיהםלתרבות של שלום[5].
13. אמצעי חשוב להטמעת אתוס זה בקרב הדור הצעיר משמשים ספרי הלימוד הפלסטינים[6]. לכך ניתן להוסיף החינוך הבלתי פורמאלי המתבצע בבתי הספר[7]. התקשורת הפלסטינית הכתובה והאלקטרונית, ועוד יותר הרשתות החברתיות, עוסקים גם הם בטיפוח אתוס זה ולא פעם הם מוסיפים שמן למדורה, ומתדלקים את השנאה כלפי ישראל. אונר"א, המפעילה בבתי ספר במחנות הפליטים, רואה עצמה מחויבת להשתמש בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית, המחנכים את הדור הצעיר על ברכי תפיסת עולם אנטי-ישראלית. ניסיונות אונר"א למתן כמה תכנים בספרי הלימוד הפלסטינים טורפדו על ידי משרד החינוך של הרשות ועל ידי חמאס[8].
14. כפועל יוצא מכך צמח דור פלסטיני צעיר, חדור עוינות לישראל, החשוף לחיכוך אלים בלתי פוסק עם כוחות הביטחון הישראלים הפועלים ביהודה ושומרון (מקומות החיכוך הללו משמשים כמוקדי פיגועים של הטרור העממי). אין תימא, שבקרב מבצעי הגל אחרון של הטרור העממי, בלטו נערים צעירים, חלקם תלמידי בתי ספר, שביצעו את הפיגועים לבדם כתוצאה מהחלטה אישית וספונטאנית. מעבר לשיקולים האישים של כל אחד מהמבצעים. אני סבור, כי צעירים אלו הושפעו מאוד מהחינוך, הפורמאלי והבלתי פורמאלי. חינוך זה הטמיע בהם מינקות את הנרטיב השולל את זכות קיומה של מדינת ישראל ותופס את האלימות כמרכיב המרכזי באסטרטגיה הפלסטינית.
סיכום
| 15. דרישתה המוצדקת של ישראל להפסקת ההסתה לשנאה ברשות הפלסטינית, עוסקת באחד הסימפטומים של האתוס הפלסטיני עמוק השורשים. שינויים משמעותיים באתוס זה מחייבים בין השאר שינוי תודעתי דרסטי בקרב הציבור הפלסטיני וצמיחה של הנהגה פלסטינית אמיצה, אשר תעז ללכת "נגד הזרם" (למשל, ויתור על "זכות השיבה" או נכונות להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי). זהו לדעתי תנאי יסוד להצלחתו של כל תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים החייב להתבסס בראש ובראשונה על הכרה הדדית בקיומם שלל שני עמים בארץ ישראל, העם היהודי והעם הפלסטיני. |
[*] מסמך זה נכתב על בסיס הרצאה של ד"ר אל"מ (מיל.) ראובן ארליך, מנהל מרכז המידע למודיעין ולטרור במל"מ, במהלך דיון פומבי של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על "מדיניות הרשות הפלסטינית ביחס להסתה נגד ישראל" (29 במאי 2017). הדיון הועבר בשידור חי על ידי ערוץ הכנסת.
[1]ראו מחקר של מרכז המידע למודיעין ולטרור מה-1 ביוני 2010: "תפיסת ההתנגדות העממית של הרשות הפלסטינית: שורשיה, מטרותיה ומשמעותיה".
[2]כך למשל, באוקטובר 2015, בשיאו של גל הטרור העממי, התבטא אבו מאזן: "אנו לא משתמשים באלימות ובכוח. אנו מאמינים בשלום ובהתנגדות העממית. זוהי זכותנו וחובה שנמשיך בה כל עוד קיימת תוקפנות..."
[3]מתוך מחקר של תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר "פרס לטרור, תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ומשפחותיהם". המחקר פורסם ע"י המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ב-2017.
[4]ראו פרסום מרכז המידע מה-23 במרץ 2017: "האדרת דמותם של שהידים, שביצעו פיגועי טרור רצחניים, והפיכתם למודל לחיקוי: המקרה של דלאל אלמע'רבי, מחבלת מתנועת פתח, שהשתתפה בפיגוע הדמים בכביש החוף".
[5]אבו מאזן במסיבת עיתונאים בבית הלבן: "אנו מחנכים את ילדינו, צאצאינו ובנינו, לתרבות של שלום ופועלים, כי יחיו בביטחון, חרות ושלום כמו יתר ילדי העולם ובהם גם הילדים הישראלים" (ופא, 3 במאי 2017).
[6]מחקרים שפורסמו בעשור האחרון שבו והצביעו על העוינות כלפי ישראל המוטמעת בתוכנית הלימודים הפלסטינית. האחרון שבהם נעשה ע"י IMPACT-se, מכון באוניברסיטה העברית בירושליםהעוסק במחקר ספרי לימוד ותוכניות לימודים במטרה לקדם שלום וסובלנות באמצעות החינוך. המחקר נעשה ע"יד"ר Eldad J Pardoמהאוניברסיטה העברית וכותרתו:"Palestinian Elementary School Curriculum 2016-17: Radicalization and Revival of the PLO Program" (April 2017).
[7]המצב חמור יותר ברצועת עזה שם נשלטת מערכת החינוך ע"י חמאס. הילדים עוברים אינדוקטרינציה אנטי-ישראלית קשה מגיל הגן המלווה בחינוך בעל אופי אסלאמי רדיקלי. בכיתות בבתי הספר הם עוברים הכשרה צבאית לקראת הצטרפותם לחמאס בעתיד.
[8]ראו פרסום מרכז המידע מ-16 במאי 2017: "חמאס ומשרד החינוך של הרשות הפלסטינית הצליחו לסכל כוונה של אונר"א למתן במקצת את תכני הלימוד בבתי הספר, שהיא מפעילה".
