עמוד השער של המסמך המדיני החדש של חמאס, או בשמו המלא בערבית: "מסמך העקרונות וקווי המדיניות הכלליים".
הרקע לפרסום המסמך המדיני ומטרותיו
1. ב-1 במאי 2017 פרסמה חמאס, מסמך מדיני שכותרתו:"מסמך העקרונות וקווי המדיניות הכלליים" (להלן: המסמך המדיני). מסמך זה, הכולל 42 סעיפים, התפרסם באתר חמאס בשני נוסחים: נוסח ערבי ונוסח מתורגם לאנגלית (ראו נספחים). בדיקה של שני הנוסחים מעלה כי קיימים הבדלים קלים בתרגום לאנגלית בהשוואה למקור הערבי, אולם לא נמצאו שינויים משמעותיים ביניהם. פרסום המסמך נעשה עם סיום כהונתו של ח'אלד משעל כיו"ר הלשכה המדינית של התנועה והוא הוצג על ידו במסיבת עיתונאים שערך בקטר (1 במאי 2017).
2. המסמך המדיני נועד לעדכן את האידיאולוגיה ותפיסות היסוד, שהופיעו באמנת חמאס משנת 1988[1], ולהתאימן למציאות האסטרטגית בת זמננו, שהשתנתה מאז לבלי הכר מאז כתיבת האמנה. ההבדלים בשמות המסמכים הללו– אמנה (מת'אק) לעומת מסמך (ות'יקה)– אינם סמנטיים. שכן למונח "אמנה" משמעות מחייבת יותר מאשר ל"מסמך". המסמך המדיני הינו קצר והוא מצטייר יותר כמצע פוליטי מאשר מסמך אידיאולוגי בסיסי. במסמך (ובשום מקום אחר) לא נקבע, כי הוא מחליף את האמנה, שלהערכתנו נותרה עדיין מסמך יסוד המבטא את האידיאולוגיה ואת עקרונות היסוד של חמאס.
3. בשלושים השנים, שחלפו מאז כתיבת האמנה עברו על חמאס ועל האזור כולו תמורות דרמטיות, שחמאס נדרשה לתת עליהן מענה. גיבוש מסמך מדיני, שייתן מענה ויעדכן את תפיסות חמאס, ערך כנראה כמה שנים. הניסוח הסופי הבשיל בשלהי תקופת כהונתו של ח'אלד משעל, שבה השתנה באופן מהותי אופייה של תנועת חמאס[2]. חמאס של היום אינה רק תנועת "התנגדות" העוסקת באופן בלעדי במאבק המזויין נגד ישראל, אלא גם גוף שלטוני הנדרש לתת מענה יום-יומי למצוקות הגוברות של תושבי רצועת עזה ולנהל מדיניות (גם בתחום הטרור נגד ישראל), שתתחשב בצרכי תושבי הרצועה.
4. המסמך המדיני פורסם בתקופת חילופי הנהגה בחמאס,בה נתונה התנועה במצוקה אסטרטגית: רצועת עזה שבשליטתה שרויה במשבר כלכלי קשה (המחריף בשל עצירת כספים ע"י הרשות הפלסטינית); העימות עם הרשות הפלסטינית ופתח הולך ומחריף; יחסיה של חמאס עם מצרים וסעודיה התערערו; ביחסים עם איראן התעוררו קשיים נוכח מלחמת האזרחים בסוריה ובזירה הבינלאומית היא מבודדת כמעט לחלוטין. על רקע זה נועד המסמך המדיני החדש לסייע למאמציה של חמאס לצאת מהבידוד ולתת מענה לקשייה, בראש ובראשונה בזירה הפנים-פלסטינית, ביחסיה של חמאס עם מצרים והעולם הערבי, ובקשריה עם מדינות המערב.
| 5. מניתוח סעיפי המסמך המדיני עולה בבירור, כי לא חל כל שינוי באידיאולוגיה ובעקרונות היסוד של חמאס שבבסיסם עומדת חתירה בלתי מתפשרת להשמדת ישראל בדרך של אלימות וטרור, גם אם יעשה הדבר בשלבים (הצגת נכונות מותנית להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967). ההתאמות, השינויים והתוספות המופיעים במסמך המדיני נועדו להציג חזות של התחדשות והתאמת חמאס למציאות הנוכחית אך, ללא שינוי משמעותי בעקרונות ובתפיסת היסוד המהווים את ליבה של המסמך[3]. |
תפיסות היסוד הנוקשות המופיעות במסמך
| 6. עיון בנוסח המסמך המדיני מעלה, כי האידיאולוגיה ותפיסות היסוד הנוקשות של חמאס באשר לסכסוך עם ישראל, אשר מצאו ביטויים באמנת חמאס, לא השתנו באופן מהותי בשלושים השנים האחרונות.הם מהווים את ליבת המסמך המדיני החדש, העוסק בהם בהרחבה. עם זאת השמיטה חמאס כמה סעיפים בעייתיים מהאמנה, שינתה מספר סעיפים ועדכנה סעיפים נוספים כדי להציג חזות של גמישות והתאמת העמדות לצרכי המציאות החדשה (פרוט ראו בהמשך). |
7. עמדות היסוד הנוקשות המופיעות במסמך המדיניבולטות במיוחד בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. להלן חמש מהם:
א. פלסטין כולה שייכת לעם הפלסטיני: בפסקות העוסקות ב"אדמת פלסטין" (פסקות 2,3 ופסקה 20) נאמר, כי פלסטין כולה שייכת לפלסטינים וכי לישראל ול"ישות הציונית" הגזלנית אין זכות כלשהי בה. גבולותיה של פלסטין "הינם מנהר הירדן שבמזרח ועד הים התיכון שבמערב, מראס אלנאקורה (ראש הנקרה) שבצפון ועד אם אלרשראש (אילת), שבדרום". שטחה של פלסטין מהווה יחידה טריטוריאלית אחת, בלתי ניתנת לחלוקה. המסמך קובע, כי אסור בשום פנים ואופן לוותר על חלק כלשהו מאדמת פלסטין, עד לשחרורה המלא.
ב. ירושלים (הקרויה במסמך "בית אלמקדס") הינה בירת פלסטין והיא שייכת כולה לעם הפלסטיני ולאומה הערבית והאסלאמית (פסקות 11,10,7). בראיית חמאס אין בנמצא ירושלים המערבית והמזרחית, אלא ירושלים כולה הינה פלסטינית, אשר "לא ניתן בשום אופן לוותר עליה או להתמקח על חלק כלשהו ממנה". המסמך קובע, כי כל הצעדים שנקטה ישראל ("הכיבוש") בירושלים בטלים ומבוטלים. על-פי המסמך לישראל אין זכות על מסגד אלאקצא (ובמשתמע על הר-הבית כולו). אין במסמך כל זכר לנוכחות היהודית בת אלפי שנים בירושלים, ובישראל כולה, עוד לפני הופעת האסלאם.
ג. "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים: "זכותם" של הפלסטינים לשוב לאדמות מהן גורשו ב-1948 וב-1967 (סעיפים 12, 13). המסמך קובע, כי זוהי "זכות טבעית, אינדיבידואלית וקולקטיבית", ש"אינה ניתנת לביטול על-ידי צד כלשהו; פלסטיני, ערבי או בינלאומי. פיצוי הפליטים הפלסטינים על הנזקים שנגרמו להם לא ימנע את חזרתם אלא יתבצע רק לאחר מימוש "זכות השיבה", ואין בפיצוי שכזה לבטל את "זכות השיבה" או לגרוע ממנה.משמעות סעיף זה היא שלא ניתן לבטל את "זכות השיבה", או לפגוע בה, בכל הסכם מדיני שהוא.
ד. שלילת הלגיטימציה של התנועה הציונית ומדינת ישראל (סעיפים 23-14). בחלק זה התנועה הציונית מתוארת בהרחבה כגזענית, תוקפנית, קולוניאליסטית, ש"הישות הישראלית" הינה כלי השרת שלה. המסמך קובע, כי התנועה הציונית היאאויב האומה הערבית והאסלאמית והיא מהווה סכנה לביטחון ולשלום הקהילה הבינלאומית. לפיכך"לא תיתכן הכרה בלגיטימציה של הישות הציונית". המסמך קובע, כי כל החלטות הקהילה הבינלאומית בעניין פלסטין, ובכלל זה החלטת בלפור והחלטת האו"מ בנוגע לחלוקה, בטלות ומבוטלות. המסמך דוחה גם את הסכמי אוסלו, נספחיהם והתחייבויותיהם, משום שהם פוגעים בזכויות הפלסטינים וגורמים נזק לאינטרסים שלהם, ובפרט שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.
ה. ההתנגדות הפעילה (אלמקואמה) והג'האד הינן "זכות לגיטימית" של הפלסטינים במאבקם ל"שחרור פלסטין" (סעיפים 23- 26) ההתנגדות הפעילה החמושה והג'האד (קרי, השימוש באלימות ובטרור לשם "שחרור פלסטין") יוותרו "זכות לגיטימית" וחלופה אסטרטגית (במשתמע מועדפת) להשבת "זכויות" העם פלסטיני. עם זאת קובע המסמך, כי אופן ניהול הפעילות המזוינת עשוי להשתנות מעת לעת. במסגרת פעילות זאת עשויות להיות במסגרת ההתנגדות הפעילה תקופות של הסלמה או של רגיעה, או של שימוש בשיטות פעולה אלו או אחרות, הכל בהתאם לנסיבות ולמציאות המשתנה.
השינויים, העדכונים והתאמות המופיעים במסמך
8. המסמך המדיני החדש השמיט סעיפים בעייתיים, שהופיעו באמנת חמאס, עדכן ושינה סעיפים אחרים והוסיף סעיפים שלגביהם לא הייתה התייחסות באמנה. להלן עיקרי השינויים:
א. זהותה של חמאס: חמאס מגדירה עצמה בפתח המסמך כתנועת שחרור והתנגדות לאומית, פלסטינית אסלאמית, שמקור הסמכות שלה הוא האסלאם (סעיף 1). יעודה הוא "שחרור פלסטין" ועימות עם המיזם הציוני.חמאס משלבת בתוכה לאומיות פלסטינית ואסלאם אולם הלאומיות הפלסטינית מובלטת מאוד במסמך. המסמך עוסק גם באופי האסלאם, שבו לכאורה מאמינה חמאס. במסמך נקבע כי האסלאם שחמאס מאמינה בו הינו "דת השלום והסובלנות", אסלאם מאוזן ההולך "בדרך הביניים", המתנגד לכל צורות ההקצנה הדתית (רמז לסלפים הג'אהדיסטים ולדאעש). חשובה במיוחד השמטת סעיף 2 באמנה, שקבע כי חמאס הינה הזרוע הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים. להערכתנו אין פרוש השמטה זאת הינתקות מתנועת האחים המוסלמים (והדבר גם לא נאמר ע"י חמאס) אלא ניסיון להצניע את הקשר ההדוק עימם.
ב. הסכמה מותנית של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967: בסעיף 20 של מסמך העקרונות, שזכה לתשומת לב תקשורתית רבה, מביעה חמאס הסכמה מותנית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה ירושלים, בקווי ה-4 ביוני 1967[4]. ההתניה היא,שהתמורה עבור הקמת מדינה שכזאת לא תכלול שום הכרה בישראל ("הישות הציונית") או ויתור על "זכות" פלסטינית כלשהי. נקבע כי גם בתסריט של הקמת מדינה שכזאת המטרה חייבת להישאר "שחרור פלסטין" באופן מלא, מנהר הירדן ועד הים-התיכון, והשבת הפליטים הפלסטינית לבתיהם (קרי, חיסול מדינת ישראל). המסמך קובע, כי חמאס תהייה מוכנה להשלים עם הקמה מותנית של מדינה פלסטינית בקווי 1967, משום שלהבנתה נוסחה שכזאת מצויה בתחומי הקונצנזוס הלאומי הפלסטיני.
ג. "עידון" הקריאה המפורשת לחיסול מדינת ישראל, ללא ויתור עליה. בפתח אמנת חמאס להופיע ציטוט מדברי חסן אלבנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, כי "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה". קריאה מפורשת זאת להשמדת ישראל הוחלפה בשלילה נחרצת של הלגיטימיות של מדינת ישראל, וחתירה ל"שחרור" כל אדמת פלסטין והקמת מדינה פלסטינית על כל אדמותיה, ללא קיומה של ישות מדינית ישראלית (אין במסמך כל התייחסות לשאלה מה יהיה גורלם של תושבי ישראל עם הקמת המדינה הפלסטינית וחורבן מדינת ישראל).
ד. במסמך המדיני נעשתה הפרדה בין המאבק בציונות ובמדינת ישראל לבין היחס ליהודים כדת. מהאמנה הושמט הסעיף הקורא לאיחוד המאמצים למערכה נגד היהודים במסמך המדיני נקבע, כי "חמאס מדגישה שהמאבק שלה במיזם הציוני אינו מאבק ביהודים, בשל היותם יהודים, אלא היא מקיימת מאבק נגד הציונים, הכובשים והעוינים" (סעיף 16). מהאמנה הושמטו גם קטעים אנטישמיים במגמה להדוף האשמות כאילו חמאס הינה תנועה אנטישמית (באמנה הופיעו מיתוסים אנטישמיים ברוח ה"פרוטוקולים של זקני ציון" אודות שליטת היהודים בתקשורת, בסרטים ובחינוך). במסמך המדיני נאמר כי האנטישמיות ורדיפת היהודים הינן תופעות הקשורות להיסטוריה האירופית ולא להיסטוריה ולמורשת של הערבים והאסלאם.
ה. נכונות לגלות גמישות באשר לאופן ניהול מערכת הטרור (ה"התנגדות" הפעילה) נגד ישראל, ללא ויתור על עקרון ההתנגדות המזוינת כחלופה (במשתמע המועדפת) "לשחרור פלסטין". חמאס דוחה כל פגיעה ב"התנגדות" ובכלי נשקה, אך יחד עם זאת היא מסכימה, שעשויים לחול שינויים באופייה מעת לעת. שכן לתפיסתה של חמאס ישנן תקופות של הסלמה במערכת הטרור נגד ישראל ותקופות של רגיעה, הכל בהתאם לנסיבות ולמציאות המשתנה. כל זאת במסגרת מה שמכנה המסמך "תהליך ניהול המאבק" (ובכך נותנת חמאס לגיטימציה להסכמתה לרגיעה הנוכחית ברצועת עזה).
הערכת מטרת השינויים וההתאמות
| 9. השינויים וההתאמות, שהופיעו במסמך המדיני, אינם מכוונים, להערכתנו, לסייע להנעת תהליך מדיני לפיתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, באשר חמאס מודעת היטב לכך, שעמדות היסוד הנוקשות שלה הינן "non starter"לקידום הידברות משמעותית עם ישראל ואף עם הקהילה הבינלאומית. השינויים וההתאמות הללו מכוונים להשיג מטרות מדיניות ותדמיתיות בראש ובראשונה בזירה הפנים-פלסטינית. כמו כן הם נועדו להשיג רווחים מדיניים מול מצרים והעולם הערבי ומול מדינות המערב, כדי לצאת מהבידוד, שבו שרויה חמאס, ולהקל על הלחצים המופעלים עליה. |
10. חשובה במיוחד ההסתכלות של חמאס כלפי הזירה הפנים-פלסטינית:
א. חמאס מעוניינת להציג נוסחאות "מרוככות" לכאורה שתמחשנה כי האידיאולוגיה הנוקשה שלה אינה מהווה מכשול לפיוס פנים-פלסטיני, ותצגנה נכונות לקדם פיוס אפשרי על בסיס מדיני משותף. טקטיקה זאת אינה חדשה. התבטאויות בדבר נכונות מותנית להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ונכונות לניהול משותף של הטרור ("התנגדות") עם הרשות הפלסטינית ופתח הופיעו גם בעבר, בהקשרי ההידברות סביב הפיוס הפנים-פלסטיני.
ב. כך למשל, בעקבות החתימה על הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני (4 במאי 2011), הבהירו בכירי חמאס כי הם אינם מתנגדים למהלך המדיני באו"ם, שיוביל להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. זאת בתנאי שהדבר לא ילווה בהכרה בישראל ובויתור על "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים. לפיכך, הבהירו בכירי חמאס, הם יאפשרו לרשות הפלסטינית לבצע את המהלך באו"ם בספטמבר 2011, הגם שאינם מאמינים בו ("דיבורים באוויר", "קרקס פוליטי"). בכירי חמאס הבהירו גם, שחמאס דבקה עקרונית בדרך ה"התנגדות" (קרי, הטרור) אולם נכונה להגיע להסכמה עם הרשות הפלסטינית באשר לאופן ניהולה של ה"התנגדות"[5].
11. השמטת הקשר עם תנועת האחים המוסלמים מהמסמך המדיני והדגש על האסלאם המתון בו דבקה לכאורה חמאס, נועדו ליצור בידול בין חמאס לבין הסלפים-ג'האדיסטים בעיקר (אך לא רק) כדי לרצות את מצרים, שבה הוכרזה תנועת האחים המוסלמים כארגון טרור. הם גם נועדו להציג את חמאס כתנועה אסלאמית מתונה בפני העולם הערבי והקהילה הבינלאומית. השמטת הקטעים האנטישמיים שהופיעו באמנת חמאס, ההפרדה בין המאבק בציונות לבין היחס ליהדות, הצגת המאבק נגד ישראל כמאבק פלסטיני לאומי, הנכונות המותנית להקמת מדינה פלסטינית בקווי 1967– כל אלה נועדו להערכתנו להקל על יחסי חמאס עם מדינות המערב והקהילה הבינלאומית כולה ולהניע את הקהילה הבינלאומית להפעיל לחצים על ישראל. על רקע זה ניתן לצפות, כי חמאס תצא בקרוב ב"מתקפת חיוכים", שתכוון לעולם הערבי ולמדינות המערב (בדגש על ארה"ב), על מנת להפיק הון פוליטי והסברתי מהמסמך החדש[6].
נספחים
12. רצ"ב תרגום המסמך המדיני מערבית לעברית(נספח א'). לנוחות הקורא הוספנו את הנוסח הערבי המקורי (נספח ב') ואת התרגום האנגלי של חמאס למסמך (נספח ג'). בהמשך תעשה השוואה שיטתית בין נוסח המסמך המדיני לבין אמנת חמאס וממצאיה יופצו בנפרד.
[1]נוסח האמנה וניתוח סעיפיה מופיעים בפרסום מרכז המידע מה-5 במאי 2006 (http://www.terrorism-info.org.il/he/article/18894).
[2]ח'אלד משעל, בנאומו בקטר (1 במאי 2017) אמר כי בשנתיים האחרונות החל בחמאס דיון מעמיק, שמטרתו לגבש את הנוסח הסופי של המסמך. נוסח זה הוצג בפני המוסדות העליונים של חמאס (מועצת השורא והלשכה המדינית) ואושר על ידם. לדברי ח'אלד משעל לאחר שגובש המסמך נפגשה הנהגת חמאס עם מומחים למשפט הבינלאומי, כדי להבטיח שהמסמך יהלום את המשפט הבינלאומי (קרי, לשיטתו של משעל השמדת מדינת ישראל ואימוץ אסטרטגיה של אלימות וטרור מעוגנים בדין הבינלאומי). לדברי ח'אלד משעל זוהי הסיבה שבגינה תורגם המסמך לאנגלית.
[3]התגובות למסמך בזירה הערבית והבינלאומית, לרבות בזירה הפלסטינית ובמצרים, נעות בין בהצגתו כמבטא שינוי משמעותי בעמדות חמאס לבין התייחסות אליו כצעד טקטי, תמרון מדיני, שנועד לענות על צרכי חמאס. התייחסות מפורטת לתגובות תופץ במסמך נפרד.
[4]המסמך המדיני משתמש במונח קווים (ח'טוטן) ולא גבולות (חדוד). להערכתנו נעשה הדבר כדי להדגיש את הזמניות של קווי 1967, ואת היותם קווי שביתת נשק ולא גבולות קבע בין שתי מדינות.
[5]ראו לפרסום מרכז המידע מה-13 במאי 2011: "הצהרות בכירי חמאס מאז הסכם הפיוס הפנים- פלסטיני משקפות ניסיון להציג חזות מתונה אך במקביל הם שבים ומבהירים, כי התנועה לא תכיר בישראל, תמשיך לדבוק בדרך "ההתנגדות" (הטרור), לא תקבל את תנאי "הרביעייה" ותחזיר את פתח אל הרובה". ראו גם לקט מידע מה-23 באפריל 2014: "בעקבות הסכם הפיוס צפויה חמאס להערכתנו לנסות ולתמרן בעמדות היסוד הנוקשות שלה, לבין עניינה להפיק רווחים פנים-פלסטינים, מדיניים והסברתיים, מההסכם עם פתח".
[6]סנונית ראשונה לכך הינו ראיון שהעניק ח'אלד משעל בדוחה לרשת CNN(3 במאי 2017), ערב פגישת טראמפ עם אבו מאזן. בראיון אמר משעל כי המסמך המדיני מעניק לטראמפ "הזדמנות היסטורית" להפעיל לחץ על ישראל ולמצוא פתרון הוגן ("equitable solution") לעם הפלסטיני. לדבריו ישראל אינה מכירה בזכויות הפלסטיניות. כאשר לפלסטינים תהייה הריבונות משלהם, מדינה חופשית, אז הם יוכלו לעשות את הבחירה שלהם, ללא לחץ חיצוני. ח'אלד משעל קרא לטראמפ להפעיל לחץ על ישראל "קשת העורף" בנוגע להתנחלויות ולכיבוש הגדה המערבית על ידה. לדבריו זהו המפתח ל"שלום אמיתי והוגן באזור" (CNN, דוחה, 3 במאי 2017).
